פרשת שלח לך

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

השבת המרגלים נשלחים לתור את הארץ וכידוע חוזרים בקולות תרעומת ובהלה מהארץ המסוכנת אליה נשלחו וזו לשונם:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָּה לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת (במדבר יג, לב)

וכך מצינו במדרש רבה על פרשת המרגלים:

ויעלו ויתרו את הארץ – כיצד היו נכנסים לעיר? הדֶבר נוגף את הגדולים ומתעסקים בני העיר בקבורתן, ובריה לא היתה רואה אותם, לכך אמרו: 'הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא', בנסים שהיה עושה להם הקדוש ברוך הוא, בו הוציאו דיבה.

הקב"ה עושה ניסים למרגלי החרש הישראלים והנה הם

מצליחים להבין מזה את ההיפך הגמור. לכאורה המדובר

במקרה קלאסי של תקשורת בין שני בני אדם, האחד עושה

משהו למען זולתו בעוד שחברו מבין את הדברים בדיוק להיפך.

כנראה בדיוק על זה אמרו חז"ל בהזדמנויות שונות

התבטאויות כגון דברי ר' יהושוע בן פרחיה "והוי דן את כל

האדם לכף זכות" (אבות א, ו) או דבריו של הלל "אל תדון את

עולם כמנהגו. מהמרגלים, דרך הסוס הטרויאני של

חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ה).

פעם ועל לסוס הטרויאני של ימינו...

דברי חז"ל אלו מתארים את הנתק וחוסר הבהירות, ואם תרצו את ה'קצר-בתקשורת', המובנה בעולם האנושי. לעולם כאשר רגשותינו וכוונותינו מִתַרגמות למילים עוצמות רבות נגוזות בדרך. חוסר הבהירות ואי הוודאות בכוונת הזולת, בדבריו ובעמידה על דעתו צריכה להביא את האדם לנקיטת עמדה מסוימת כנגד ועל כן ניתן להבין את עצות חז"ל בכמה אופנים. את דברי הלל ניתן להבין בשתי צורות. האחת, כתיאור של תהליך שיש לעבור על מנת 'לפתור' את הבעיה ואכן להגיע למקומו של הזולת ולהבין דברים לאשורם, השניה, כתיאור של מצב שלעולם לא יקרה, אל תדון עד שתגיע - והיות ולעולם לא תגיע פשוט אל תדון. הבנה זו יושבת יפה גם עם דברי ר' יהושוע בן פרחיה, היות ואינך יכול לדון והיות ובן אדם חייב לנקוט עמדה עדיף שתדון לכף

בשורה התחתונה מצב הדברים הוא כזה שישנו קצר מובנה בתקשורת בין אדם לחברו, עם ושכנו, אדם ואלוהיו, איש ואשתו, והשאלה מה לעשות עם זה. אביא קצת מדבריו של האדמו"ר מאיז'ביצה על פרשתנו בספרו 'מי השילוח' שמעניינים כשלעצמם ואולי יהיו גם תורמים לענייננו:

עניין חטא המרגלים כוונתם היה באמת לשם שמים והיה עבירה לשמה, שזאת ידעו ברור שמיתת משה רבינו תלויה בביאת הארץ וגם זאת ידעו שאיתה בגמ' (ע"ז ה:) לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין (=אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה) לכן

שווה לתת את הדעת על ההבדלים בין 'כל אדם' לבין 'חברך', אודה אם מי שבחר לעשות זאת יספר לי על כך.

דוגמא נאה נוספת בפרשתנו היא לפתוח את ספר דברים א, כב ולקרוא את גרסתו של משה לסיפור ולתהות כיצד אותו סיפור נראה שונה בעיני כל אחד ואכמ"ל.

התחכמו עצה לעכב ביאת הארץ כדי שיוכל משה רבינו להיות עוד אצלם למען שיוכלו לעמוד על עומק דעתו, אכן באמת היה זה נחשב לחטא, כי ה' יתברך אמר הלא אני נקרא גדול העצה וכל יכול ואם יהיה רצוני שיהיה משה רבינו עוד אצליכם היפלא ממני דבר הלא אצל ה' יתברך לא נמצא תרתי דסתרי, ואינו צריך לעצת אדם ואם היה רצונו בחיי משה לא היה ביאת הארץ סותר לזה, והא ראיה הלא יהושע וכלב גם כן ידעו זאת ורצו גם כן בחיי משה והלכו לתומם ולא התחכמו שום עצה נגד רצון ה' יתברך והשיגו שאלתם וחפצם, ואמר ה' יתברך ראו עומק תוצאות הדבר של יהושע וכלב שבתומם הפיקו רצונם מה' יתברך.

עשרה נשיאים, מחשובי ישראל, מחליטים שאפשר אחרת. הם רוצים להילחם בקצר התקשורת הזה ולהצליח 'להבין' את משה. ניתן לומר שהבנת משה מהוו סמל לרצון לגעת בדברים כמו שהם. בארץ, במשה, באל. הם אינם נותנים מקום למרחק, הם אינם מאפשרים את החלל הפנוי. שניים כאמור בוחרים בדרך אחרת, הם אינם נלחמים במה שטבוע

בטבע אלא מתמודדים איתו כל אחד כפי טבעו עד ש'השיגו

שאלתם וחפצם'. יהושע וכלב מתנהגים באופנים שונים בפרשתנו

וכל אחד אופיו רמוז בשמו. כלב, שמו מזכיר לנו אולי את רעש הנביחה וכך כלב: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה", כלב אקטיבי;

לעומתו יהושע בן נון, נון הוא דג, מלא פיו מים, יהושע שותק

לאורך הפרשיה עד אשר קורע בגדיו ורק בסופה מצטרף לדבריו

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה, מִן-הַתָּרִים, אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ, בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ, אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָּה לָתוּר אֹתָּה טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם-חָפֵץ בָּנוּ, ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָּה לָנוּ: אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה', אַל- תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל-תִּירָאֻם. וַיֹּאמְרוּ, כָּל הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל כָּל בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל.

ההבנה שהדברים הם כפי שהם אינה מנטרלת את האפשרות לפעול, והנסיון להתקרב לדברים אינו גורע מהאפשרות לשקט ושלווה פאסיביים, הן יהושע והן כלב מקבלים שכר או כדברי מי השילוח 'בתומם הפיקו רצו נם מהשי"ת' וכך הוא כותב במקום אחר

... וכן להמרגלים צוה משה רבינו שיביטו לעומק הפנימיות שזה מורה לשון ו יְ תָ רֻוּ, ואם עשו כן היה רואים שבעומק הוא מלא טובה, אך הם הסתכלו רק על הלבוש והיה נראה שהוא ארץ אוכלת יושביה. ואם לא התרעמו בכעס רק התפללו להשי"ת שיגל עינם ויראו נפלאות מתורתו אז הכירו שבעומק יש שם דברי תורה מפורשים ותחת הלבוש שעון מרגלים מימי יהושע, נמצא הוא רצוף אהבה.

בחפירות ביריחו למכירה ב‐ebay

המרגלים העדיפו לגעת בלבוש, לא להביט פנימה. כאילו שבמגע החיצוני הם משיגים את הדבר עצמו ועל כך כשלו. המרגלים תרים בארץ ואומרים "וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת" הם הרי לא פגשו אף אחד ובכל זאת הם אומרים 'וכל העם'. אין שום עומק, שום 'אני' וכמו שכתב הרב קוק "וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה". מעניין לראות לעומתם את המרגלים ששולח יהושע, למוד נסיונות העבר, הם לעומתם מצליחים לפגוש מישהי באופן אינטימי בחומה

אך באופן לא מפתיע יהושע וכלב לא ממש מקובלים על העם. הנה העם רוצה לרגום אותם באבנים וחייהם ניצלים בזכות הצעד הנועז של הקב"ה: "וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל כָּל בְּנֵי,

וראה דברים יפים שכתב בנושא עמרם מרגלית לפני שנה או שתיים.

יִשְׂרָאֵל" כבוד זה שנראה לבני ישראל הופיע כבר בעבר בסיומו של ספר שמות כאשר המשכן מוכן, נכתב:

וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן

זהו אותו ענן ערפילי המסמל את הבלתי מושג, את מה שככל שנתקרב אליו יישאר מושא געגוע ותשוקה שלעולם לא תושג. כך מסתיימת פרשיה זו, בהתערבות גסה של האל שאין כמוהו לסמל את המרחק בין זה לזה.

לסיום, הספר הצד השני של הסיפור, מאת יהודית סמט. לא מדובר בספר מתח או עלילה גאוני אלא באוסף סיפורים קטנים מהחיים של כולנו (או לפחות חלקנו) המיוחד שבהם שהם כולם לא מתוחכמים מידי אלא פשוטים מאוד ואמיתיים מאוד ובכל סיפור שכזה ישנם שני צדדים כאשר כל אחד רואה אך ורק את הצד שלו עד שמתגלית הפאדיחה... 🙂

(קטעים ניתן לקרוא כאן: באנגלית או בעברית בכמה חלקים: א ב ג ד).

ולקינוח, מה קורה כשתופסים את המרגלים:

"ועכשיו", אמר הלל, "הגענו לשלב האחרון במציאת החשוד.

נותר לנו רק לגלות את מספר הבית בו הוא נמצא."

פתרון החידה משבוע שעבר:

"בבלוק זה נעים המספרים בין 20 ל-60. האם אתה מתכוון לבדוק בכל

בית?" שאל כלב. אם באותה שורה וגם באותה עמודה של אחד הצריחים

יש צריחים נוספים, ניתן כמובן להסיר אותו והקשר "לא. הבה ננצל את הרמז שמצאנו על פיסת הנייר במקום הפשע." למשלוח במוצ"ש עובר דרך הצריח המוצב בצאלים...

"האם אין הרבה מספרים כאלה?" שאל הלל בייאוש.

"מספר שהוא סכום של עוקבים קשה למצוא"!

"להיפך", אמר כלב, "לי נדמה שכל מספר הוא סכום של עוקבים.

למשל 6+5+4+3+2=20 ולכן החשוד אינו בבית מספר 20. ומה

"מצאתי!" הכריז הלל בהתרגשות.

השאלה כמובן מה מספר הבית? 🙂

אריאל ז'יטניצקי.

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל] אשמח לשמוע