פרשת שופטים

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

השבוע אביא דברים שכתבתי בעבר (בשינויי עריכה קלים), לפני קצת יותר משנה, ואשר היוו את

הדף הראשון שנכתב לשם תפוצה בדואל. הדברים הבאים הושפעו רבות משעורים שונים ששמעתי, ביניהם הרב אביה הכהן, הרב יהושע אנגלמן, הרב שג"ר, הרב דרייפוס, הרב נגן, הרב מידן וכנראה עוד כמה אשמים אחרים...

וזה לשון הדברים:

רוצח בשגגה / סימני שאלה וסימני קריאה

במדבר ל"ה (מסעי) דברים י"ט (שופטים)

ט וַיְדַבֵּר ה‘, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן, אַרְצָה כְּנָעַן.

ב שָׁלוֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ: בְּתוֹךְ אַרְצְךָ--אֲשֶׁר ה‘ א- יא וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס

להיךָ, נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ.

שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים

לְמִקְלָט, מִגֹּאֵל; וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה ג תָּכִין לְךָ, הַדֶּרֶךְ, וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת-גְּבוּל אַרְצְךָ, אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ לַמִּשְׁפָּט.... ה‘ א-להיךָ; וְהָיָה, לָנוּס שָׁמָּה כָּל-רֹצֵחַ.

טו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם, תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ- ד וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ, אֲשֶׁר-יָנוּס שָׁמָּה וָחָי: אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת- הֶעָרִים הָאֵלֶּה, לְמִקְלָט--לָנוּס שָׁמָּה, כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. רֵעֵהוּ בִּבְלִי-דַעַת, וְהוּא לֹא-שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם. טז וְאִם-בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת, רֹצֵחַ הוּא: מוֹת יוּמַת,

ה וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר, לַחְטֹב עֵצִים, וְנִדְּחָה יָדוֹ הָרֹצֵחַ. יז וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ

בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ, וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן-הָעֵץ וּמָצָא אֶת-רֵעֵהוּ הוּא: מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ. יח אוֹ בִּכְלִי עֵץ-יָד אֲשֶׁר-יָמוּת בּוֹ

וָמֵת: הוּא, יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים-הָאֵלֶּה--וָחָי. הִכָּהוּ, וַיָּמֹת--רֹצֵחַ הוּא: מוֹת יוּמַת, הָרֹצֵחַ.

ו פֶּן-יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ, כִּי-יֵחַם לְבָבוֹ, וְהִשִּׂיגוֹ יט גֹּאֵל הַדָּם, הוּא יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ: בְּפִגְעוֹ-בוֹ, הוּא

כִּי-יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ, וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ; וְלוֹ, אֵין מִשְׁפַּט-מָוֶת, כִּי לֹא יְמִתֶנּוּ.

שֹׂנֵא הוּא לוֹ, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. כ וְאִם-בְּשִׂנְאָה, יֶהְדֳּפֶנּוּ, אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה, וַיָּמֹת. כא

ז עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר: שָׁלֹשׁ עָרִים, תַּבְדִּיל לָךְ. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ, וַיָּמֹת--מוֹת-יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ

הוּא: גֹּאֵל הַדָּם, יָמִית אֶת-הָרֹצֵחַ--בְּפִגְעוֹ-בוֹח. וְאִם-יַרְחִיב ה‘ א-להיךָ, אֶת-גְּבֻלְךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ; וְנָתַן לְךָ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת כב וְאִם-בְּפֶתַע בְּלֹא-אֵיבָה, הֲדָפוֹ, אוֹ-הִשְׁלִיךְ עָלָיו כָּל-כְּלִי,

בְּלֹא צְדִיָּה. כג אוֹ בְכָל-אֶבֶן אֲשֶׁר-יָמוּת בָּהּ, בְּלֹא רְאוֹת,

וַיַּפֵּל עָלָיו, וַיָּמֹת--וְהוּא לֹא-אוֹיֵב לוֹ, וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ. כד ט כִּי-תִשְׁמֹר אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ, אֲשֶׁר אָנֹכִי וְשָׁפְטוּ, הָעֵדָה, בֵּין הַמַּכֶּה, וּבֵין גֹּאֵל הַדָּם--עַל הַמִּשְׁפָּטִים, מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה‘ א-להיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, כָּל- הָאֵלֶּה. כה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת-הָרֹצֵחַ, מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם, הַיָּמִים--וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים, עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה. וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה, אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה; וְיָשַׁב

י וְלֹא יִשָּׁפֵךְ, דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב אַרְצְךָ, אֲשֶׁר ה‘ א-להיךָ נֹתֵן בָּהּ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל, אֲשֶׁר-מָשַׁח אֹתוֹ, בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ.

לְךָ נַחֲלָה; וְהָיָה עָלֶיךָ, דָּמִים. {פ} כו וְאִם-יָצֹא יֵצֵא, הָרֹצֵחַ, אֶת-גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ, אֲשֶׁר יָנוּס

שָׁמָּה. כז וּמָצָא אֹתוֹ, גֹּאֵל הַדָּם, מִחוּץ, לִגְבוּל עִיר

מִקְלָטוֹ: וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם, אֶת-הָרֹצֵחַ--אֵין לוֹ, דָּם.

כח כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל; וְאַחֲרֵי מוֹת, הַכֹּהֵן הַגָּדֹל--יָשׁוּב הָרֹצֵחַ, אֶל-אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ. כט וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט, לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל, מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. ל כָּל-מַכֵּה-נֶפֶשׁ--לְפִי עֵדִים, יִרְצַח אֶת-הָרֹצֵחַ; וְעֵד אֶחָד, לֹא-יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת.

לא וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר-הוּא רָשָׁע לָמוּת: כִּי-מוֹת, יוּמָת. לב וְלֹא-תִקְחוּ כֹפֶר, לָנוּס אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ, לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ, עַד-מוֹת הַכֹּהֵן. לג וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת- הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם, הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ; וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר, לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם, בְּדַם שֹׁפְכוֹ. לד וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ--אֲשֶׁר

אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ: כִּי, אֲנִי ה‘--שֹׁכֵן, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

מספר הנמענים אז היה פחות ממנין והיווה בעיקרו את האורחים שהתחמקו מדבר תורה בעת הארוחה בשולחן השבת ואשר הובטח להם כי יקבלו אותו בהמשך השבוע. בהזדמנות זו גם אומר תודה על הפידבקים החיוביים שגררו אחריהם, מסתבר, כתיבה בתדירות גבוהה יותר.

ראשית כמה שאלות

א. מדוע התורה קוראת לכל הורג "רוצח", גם אם בשגגה, התורה הרי מכירה את השורש הרג (משה במצרים: "הלהרגני אתה... כאשר הרגת..." וכן בקין: "ויהרגהו". ואולי דווקא פה צ"ל השורש רצח)?

ב. למה ישנו פירוט של כל מיני סוגים של מוות ("כלי ברזל", "כלי עץ יד", "אבן יד" ועוד...)? ג. מדוע ערי המקלט הם של הלוויים (למה הם צריכים להסתובב עם כל הרוצחים)?

פרשת מסעי, החתימה של הקטע

נקרא אותו שוב ונשאל בשביל מה יש ערי מקלט? לכאורה נראה שהוא משדר משהו כמו "אין כפרה על רצח", חייבים לאזן בחזרה ע"י מוות לרוצח. הארץ לא סולחת. ולכן אסור לרוצח להסתובב בארץ, הפתרון היחיד הוא רציחתו שלו ("כי אם בדם שופכו") ולכן הוא מופרש למקום אקס-טריטוריאלי. אם הרוצח בארץ, אין לו מנוח, הוא בר מוות, ברגע שהוא בעיר המקלט הוא כבר לא מטמא את הארץ.

משמע שערי המקלט מהווים מגן על הארץ מפני טומאת הרצח בכך שהם אינן חלק מהארץ.

המסר מקריאתה (קראתם שוב נכון?) הינו כי אנו רוצים להגן מפני שפיכות דמים. הדגש הוא בכיוון של "ולא יישפך דם נקי".

לכאורה ערי המקלט מהווים מגן לאדם, לרוצח בשגגה.

מה קורה כאשר הרוצח עוזב את עיר המקלט?

• לפי פרשת מסעי הוא שוב בר-מוות, הוא מסתובב בארץ חופשי ומותר לגואל להרוג אותו (פסוק כז) שכן "אין לו דמים". כי כל העניין הוא להגן על הארץ ובהריגת הרוצח אנו מגנים על הארץ. • לפי פרשת משפטים לא ברור שאכן כך, הרי "ולו אין משפט מוות" ואולי אם יהרוג אותו גואל הדם הרי שהוא עצמו רוצח!

הפרשיות משדרות משהו שונה זו מזו, האחת מאוד אכזרית, נקמנית חורצת דין (ואולי מאוד צודקת) והשניה יותר מרחמת, יותר מקיימת את מי שנשאר חי, יותר 'אנושית'.

עכשיו אני רוצה לפנות לרגע לשאלה לגבי מקומם של הלווים בעניין זה.

ללווים כידוע אין נחלה, אין להם קרקע משלהם, למה? והאם יש לזה קשר לניהול ערי המקלט?

בואו נקפוץ לרגע לשורשו של לוי:

הכתוב מתאר את הויכוח בין יעקב לשמעון ולוי בעקבות המעשה בו הרגו שמעון ולוי את כל אנשי שכם (רצח המוני/ מלחמה/ איך שתקראו לזה): בעוד יעקב כועס עליהם וטוען כי כעת מה יהא עליו, כולם יקומו עליו להרגו וכו' (לכאורה טענות הגיוניות מאוד, ממש סכנת חיים, איך הם לא חשבו על זה). עונים לו שמעון ולוי "הכזונה יעשה את אחותנו", אני מדמיין את המשפט הזה נאמר בשאגה. מן צעקה שאין לה תשובה, ואכן הכתוב מסיים בזה את הסיפור ומתחיל פסקה חדשה וסיפור חדש (כאומר: הצדק איתם).

כלומר שמעון ולוי נמצאים מעל הת'כלס, מעל החשבונות. בשעה שיעקב עושה חשבונות (מה יאמרו? מה יגידו? איך תגיב ארה"ב? ומה יגידו הרוסים?) עונים שמעון ולוי כי יש עקרונות שלא שותקים עליהם. נקודה.

[במאמר המוסגר אציין כי חז"ל אומרים שההבדל בין שמעון ולוי היה כי לוי היו עוד יותר קצוניים ושמעון היו קצת מתונים יותר, אני למד את זה מהמדרש בו מסופר כי כאשר הצילו את דינה היא בכתה ואמרה להם יופי שהצלתם אותי אבל מה אעשה עכשיו לאחר שחוללתי, אין לי עם מי להתחתן. לוי לשיטתו הבלתי מתפשרת אומר לה: נכון, חוללת, לא תתחתני. שמעון לעומתו נושא אותה לאשה. מקום אחר בו בא לידי ביטוי מחלוקת בולטת בין לוי ושמעון מופיעה בתורה, פנחס הוא לוי ההורג את זמרי נשיא בית אב לשמעוני, שוב מלחמת ענקים. בסופו של דבר נעשו שמעון מלמדי תינוקות ופוזרו בארץ, אולי בשל השמירה העקרונות הבלתי מתפשרת מחד ועדינותם היחסית מאידך, האנושיות שלהם].

לפיכך יעקב מקלל את שמעון ולוי "ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב אפיצם בישראל".

משה לעומת יעקב בהמשך מברך את שבט לוי: "וללוי אמר: תומיך ואוריך לאיש חסידך... האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ואת בניו לא ידע; כי שמרו אמרתך, ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל."

ניתן לראות כי יש מאפיין מאוד בולט שחוזר על עצמו: כאשר יש עקרונות לא מתפשרים עד כדי שאת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, למה? כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו, זו הסיבה.

(האם זו הסיבה שלא קיבלו נחלה? כדי שלא יהפכו את הקרקע לאידיאל ח"ו...?)

לאדיקות יש מחיר כבד ולכן שבט לוי מתפזר (כך גם

שמעון שהיה שבט קטן לכל אורך הדרך מבחינה

מספרית, לא ממש משפחתי...) את ה"משוגעים"

צריך לפזר, בכל כפר צריך אחד שהאויב יפחד להתעסק איתו, אחד שיוכל לעורר ישנים ולנער מוסכמות. אבל לא ניתן לנהל כך מדינה, לא להיות מלך ולא שופט, אפילו לא עיר, אלה כבר צריכים

אולי לפיכך באה קללת יעקב (ואולי היא ברכה)

"אחלקם ביעקב אפיצם בישראל".

ונחזור לרוצח שלנו, מה קרה לו? בסה"כ בטעות הפיל משהו על מישהו, מה רוצים ממנו?

"בטעות" אפילו לא מספיק מגדיר את מה שהוא עשה...

הוא לא אשם!!! הוא רוצה לחזור לחייו. לא מספיק שאחד מת?

הורגים גם אותי? תעזבו אותי!

הגמרא שואלת מדוע יש בצד אחד של הירדן 3 ערי מקלט ובצד השני 3 ערים הרי בצד אחד יש רק שניים וחצי שבטים ובצד השני כל השאר (9.5=12-2.5). והגמרא עונה שבעבר הירדן יש יותר רוצחים.

כולם שואלים על תשובת הגמרא 'איזו מן תשובה זו' הרי ערי המקלט מיועדים לרוצחים בשגגה ולא לרוצחים במזיד, ואם יש יותר רוצחים בעבר הירדן זה לא מעלה ולא מוריד כלום.

(יש כמה תשובות לענין הזה אבל...) המהר"ל מסביר באחד מכתביו כי אין עניין של 'מקרה' יש עניין של אווירה, של האטמוספרה שבה אנו פועלים. במקום בו יש זילות בחיי אדם יש הרבה רוצחים בשגגה... (תאונות דרכים צריכות אולי לעמוד ברקע לדיון בנושא... מה היה קורה אם כל מי שהרג בשוגג בתאונת דרכים היה יושב בעיר מקלט לשארית חייו? האם זה היה משפיע? נקודה למחשבה).

יתכן והזעזוע שהכתובים מנסים להעביר לנו על מי שמת הוא המפתח

להבנה של חלק מהדברים.

נכון, לא עשית כלום... אדון רוצח בשגגה, אבל האדם שמולך איננו עוד, למשפחתו השתנה סדר היום לעולם. לא תשכח ולא תיסלח (עם פתח ב- ס') לך אל עיר מקלט...

יש דברים שלא שותקים עליהם לא יעזרו תירוצים. אין מקום לסיבות

ודיבורים. שתוק!

(אגב יש מחלוקת במשנה אם לרוצח הבורח מגואל הדם מותר לדבר...).

ובעיר המקלט, ישב אותו אדם, אולי שופט מכובד, גנרל או שר צבא ואולי הוא בעל חנות, או שחקן, או עובד סוציאלי או כימאי או רופא שיניים או מדען או רו"ח או כלכלן או פרשן או.... לא משנה, הוא כרגע בעיר מקלט.

יש אמרה המיוחסת לוודי אלן (נראה לי): 'החיים זה מה שקורה לנו כשאנחנו מתכננים משהו אחר'. אולי יש כאן משהו שאומר לנו שיש משהו גדול מאיתנו, זהו בעצם פתח להרהורים פתח למחשבה, פתח לחקירה, פתח לחפירות בנפש, מה אני מי אני ולמה?

זה מתחיל מ"למה זה קרה לי" וממשיך לזה שאולי יש סיבה, אולי לא, בכל מקרה יש משהו גדול יותר ממני, מחיי, מחייו של המת. נשמע כמו פתח ליצירה ספרותית, הגותית, תרבותית ועוד.

הוגים גדולים חשובים לתרבות, חשובים להתפתחות החיים שיכלולם והמשכם. הוגים גדולים לא

נולדים תוך כדי שאיבת מים או תוך כדי עבודת אדמה, הם צריכים להיות פנויים לזה.

ניטשה וחבר מרעיו לדורותיהם אמרו פעם שהאלימות מולידה תרבות ושהשורש של ההגות והאמונה הוא באלימות. יתכן והקשר לייעודו של הרוצח בשגגה מתבהר לאור זאת.

המשנה אומרת שאפילו אם הוא שר צבא וישראל במלחמה אינו יוצא משם לעולם... עד כדי כך, וכל זה כי הרג בטעות...

רמב"ם, מורה נבוכים, פרק ג'.

יש הרבה הסברים המתקבלים על הדעת דווקא בכיוון ההפוך שתרבות מולידה אלימות אבל אחסוך זאת הפעם...

ישנו מדרש שבו מסופר על מלך אחד שהיה לו צייר והצייר ידע לצייר דיוקנם של אנשים שלא היו בעולם כבר (משמע שמתו). ביקש המלך מהצייר לצייר לו את משה רבנו, וצייר לו. ראה המלך את הציור וכעס על הצייר. 'ציירתי לי פנים של רוצח'.

עד כאן המדרש. מה המשמעות? מה חז"ל רצו לומר לנו?

משה באמת רצח, הוא היכה את המצרי והרגו. ולאחר מכן הראה כנראה סימני אלימות ("הלהרגני אתה אומר" וכן המכה לסלע). משה גם לא נכנס לארץ ישראל (לא ידוע למה), הארץ שאיננה מסוגלת לקלוט את מי שרצח.

ספר דברים כולו עוסק בנשיאת דבריו של משה. במהלך כל הספר הוא לא עושה כלום. יש משהו בולט שהוא עושה. בפרשת ואתחנן "אז יבדיל משה שלש ערים". המעשה האחרון בערך שמשה עושה לפני שהם נכנסים לארץ (והוא לא), אולי יש כאן סגירת מעגל מסוים מבחינתו?

יש מדרשים רבים דומים בעיקרון על הפסוק הזה, למשל במדרש רבה: "א"ר יוסי ב"ר חנינא: אמר לו הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם שלא יאבד בעון הרציחה כשם שהשמש הזה מאיר לעולם".

וכן בילקוט שמעוני: "מאן דאכיל קידרא ידע מה טעמא דתבשילא, כיון שא"ל הפרש ערי מקלט, א"ל משה למה, א"ל אם יהא אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם, אמר משה שירה חייב אני לומר שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי וידל משה אינו אומר אלא אז יבדיל ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה".

הקב"ה רוצה שמש לרוצחים, רוצה לשמור עליהם, אולי הם מפתח למשהו טוב...

אם בכל דבר יש גם טוב, אז גם ברוצחים...

לא בדיוק אבל בערך בים-בם-בום:

לאחרונה התפרסם הן ב- Review Business Harvard והן ב- Week Business אודות תיאוריה חדשה הנוגעת למנהיגות, יזמות וכו' המבוססת על בדיקה של החברות הגדולות והצעדים שננקטו במאה האחרונה, הטוענת כי כאשר משקיעים במיזם אין לחפש את המיזם והמנהל המצליחנים כי

אם יש להשקיע במיזם ש'חטף' כבר מכה או שתיים. כנ"ל לגבי מינוי מנהל טוב, הוא צריך להיות מישהו שחטף קצת. "ערך הכשלון"ו"עלות החרטה" הם מושגים שמשתמשים בהם בתיאוריה זו והעקרון העומד בבסיסם דומה אולי למה שעובר על הרוצח בשגגה, בדר"כ מדובר במיזמים, מנהלים שעשו טעות (!) לאו דווקא בכוונה (אולי גם לא ברשלנות), אבל מה שהתברר בדיעבד כטעות. והערך המוסף שיש להם בחיים הוא גדול ונדרש להישגים גדולים.

אבל למה ללכת עד לביזנס וויק כשאפשר לפתוח את הפרשה הראשונה בספר הספרים:

בואו ונגש לרגע אל הרוצח הראשון עלי אדמה, הלא הוא קין ("ויהרגהו"!).

המוות אכן צעק מהאדמה ("קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה") והאדמה הזו לא נותנת לקין מנוח עליה, "נע ונד תהיה בארצך". ואז, "וישב בארץ נוד קדמת עדן" (אולי נוד- מלשון נדודים). היינו מצפים שהנווד הכושל ימצא את עצמו ישן כל ערב בתחנת אוטובוס אחרת ברחבי העולם,

הכתבה אף הביאה מצגת יפה שלא הצלחתי לשחזר את מיקומה ובה מנתה כמה חברות מהגדולות במשק כיום ואת הכשלונות הצורמים אשר הובילו אותם דווקא להפקת ערך מוסף (כך Apple פיתחה את ה‐iPhone, קלוג'ס את קו חטיפי האנרגיה, פורד את קו הרכבים המשפחתיים, פוקוס ועוד רבות אחרות). במקום המקור תוכלו להסתפק בדוגמה נוספת אם תקראו ותדפדפו כאן)Stories Success Such Be Can Failures Why(.

אלא שאז בפרק ד פסוק יז למרבה ההפתעה "ויהי בונה עיר". הראשון לבנות עיר בעולם הוא

דווקא הרוצח הראשון בעולם.

עד כאן סימני השאלה והקריאה, מקווה שהיתה קריאה מהנה ואשמח מאוד לשמוע ולקרוא תובנות בנושא.

אני רוצה להתנצל על:

א. ציטוטים שאולי לא היו מדויקים או שלא הבאתי כלל את לשון המקור.

ב. על שלא הבאתי מראי מקום.

ג. על רעיונות שלא הסברתי.

ד. על שפה שאולי היתה מסורבלת.

ה. על תשובות שאין לי.

ו. ובעיקר על שאלות שלא שאלתי.

פתרון החידה משבוע שעבר:

5 שרים 15 נקודות שבת שלום,

25 חברי קואליציה 50 נקודות אריאל ז'יטניצקי.

70 באופוזיציה 35 נקודות נראה שהממשלה התפרקה...

ולקינוח, שגגה אחרת

- מה המצב, לוי?

- כן, כן, מה קרה לקול שלך לוי? - סליחה, זה לא לוי. שמעון מדבר. - שמעון? מה אתה עושה אצל לוי? - נדמה לי שטעית במספר.

- אין מצב!!! זה לא 5431372?

- לא, בכלל לא, טעית לגמרי!

- אני?? טעות?? לא יתכן! את טועה!

- טוב נו, הגזמתי, לא לגמרי טעית. כל הספרות האי זוגיות שבמספרי, מופיעות גם במספר שאליו רצית להגיע, ובאותם מקומות. ואילו במקום כל אחת מהספרות הזוגיות שבמספרי, ובאותם מקומות, מופיעה במספר שלך ספרה שהיא חצי מזו שלי. - בואנה, בילבלת אותי לגמרי. מה המספר שלך שמעון?

- לא אגלה אדון-אין-טעות, אומר רק כי מספר הטלפון שלי מתחלק ב- 7, וכי יש בו ספרה אחת שחוזרת. ועתה- עליך המלאכה לגמור, ובמטותא ממך- ללא טעות במספר!

סביר להניח שקין לא נתכוון כלל להרוג, שכן הוא לא ידע איך עושים זאת, אך על כך נייחד את הדיבור בפעם אחרת אולי...

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע