פרשת ראה

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

בפרשתנו השבוע בין המצוות השונות (מעל חמישים...), מופיעה אחת המצוות החברתיות-כלכליות המרכזיות של התורה, מצוות השמיטה, בגרסתה הפיננסית, לא הנדל"נית או החקלאית הקרויה 'שמיטת כספים':

מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים, תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה, דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת-הַנָּכְרִי, תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן:

מצוות השמיטה כפשטות מטרתה להניח לכל אותם לווים אשר לוו כספים ואינם מצליחים לעמוד בנטל התשלומים לפרעון ההלוואה והמלווה נושה לקבל את אשר מגיע לו מהם כדין. באה התורה ומצווה על המלווה לשמוט את ידו מהנשי, או במילים אחרות, לוותר על ההלוואה. מטרתה של מצווה זו על פניה היא סולידריות והבנה למצבו של הזולת, חסד, אשר קיים רק כלפי העם ולא כלפי הנוכרי אשר ניתן לגוש בו גם בשנה זו כבכל שנה.

בעקבות מצווה זו, כצפוי מהתנהלות של כל בר דעת, נוצר מצב בו נמנעו אנשים מלהלוות כסף לנזקקים שמא לא יקבלו את קרנם חזרה (מי בכלל דיבר על ריבית?). על מנת לפתור בעיה זו בא

הלל ותקן את אחת התקנות הנועזות הקרויה פרוזבול. תקנה זו היתה כה משמעותית היות

ובעצם ביטלה את המצווה הכתובה בתורה, ולא נהגה עוד שמיטת כספים במי שכתב שטר פרוזבול. עד כדי כך שאמר עליו שמואל: "הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא אי איישר חיל

אבטליני'". בהמשך דברינו אנסה לגעת במתח שבין דברי שמואל ודברי הלל.

המשכה של פרשיה זו לאחר התקווה כי "לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן" כפי שהיינו מצפים נושאת את הברכה הטמונה לשומריה:

כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ, ה', בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. רַק אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

הבטחה לחיים נטולי אביונות, מלאי ברכה. למרבה ההפתעה הפרשיה הבאה אחריה עוסקת דווקא באביון:

כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, בְּאַרְצְךָ, אֲשֶׁר-ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ, וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ, מֵאָחִיךָ, הָאֶבְיוֹן. טו, ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם- לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ; וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ:

מחד ניתן לומר כי ישנה כאן אזהרה למלווה, שמא יחשוש מלהלוות לנזקק בשל כך ששנת השבע קרבה ותשמט את הלוואתו, והנה השקעתו הסולידית פרחה לה כהימור מסוכן באופציות על המעו"ף. כדי למנוע זאת מזהירה התורה כבר מעתה ואף מבטיחה ברכה לשומרי מצוותיו:

כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל

מהותו של שטר פרוזבול הוא מסירת כל החובות לבית הדין, על מנת שזה יהיה אחראי לגביתם. באשר, על פי דין, המוסר שטרותיו לבית הדין – אין השביעית משמטתו (משנה מסכת שביעית י, ב).

חז"ל מתרצים שהמדובר במצווה שכיום ממילא היא רק (?!) דרבנן, אבל הקושיה בעינה עומדת.

בבלי, גיטין לו ע"ב. (= פרוזבול זה עלבון לדיינים הוא, אם אאזור כוח - אבטל אותו!).

מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ.

והנה הפרשיה שאחריה עוסקת באביון שלקח הלוואה, ואין לו לשלם כדי פרעונה עד כדי כך שהוא מגיע למצב ש...

כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי, אוֹ הָעִבְרִיָּה--וַעֲבָדְךָ, שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבַשָּׁנָה, הַשְּׁבִיעִת, תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ. וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ. וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּפְדְּךָ, ה' אֱ-לֹהֶיךָ; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ, לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ: כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ, כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ, וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, וְהָיָה לְךָ, עֶבֶד עוֹלָם; וְאַף לַאֲמָתְךָ, תַּעֲשֶׂה-כֵּן. לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ, בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ--כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר, עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים; וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹ-הֶיךָ, בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה.

ניתן לראות כי התורה הולכת צעד קדימה ושניים אחורה. מחד

מתנגדת לנשי כדי להבטיח פחות אביונים ומאידך מציגה את

בעית האביונות כמשהו שיש להתמודד עימו, לאחר מכן האביון אכן לא מצליח לשלם את חובו עד אשר נמכר לעבד ואז התורה מציעה כיצד הנכון להתייחס אליו. היינו מצפים כי סדר הדברים יהיה הפוך, נתחיל מהגרוע ביותר, העבדות, נסביר לבני ישראל היקרים איך יוצאים מזה (ע"י הלוואות?) ואז נציע למחול להם על ההלוואות כדי שלא יהיו אביונים. כאמור, הסדר המופיע בפרשה הוא הסדר המציאותי יותר והאוטופי פחות.

בנקודה זו אעיר כי על אף יופיה העקרוני של מצוות שמיטת כספים, כמו היופי התיאורטי של האיסור לגבות ריבית וכן של

שמיטת הקרקעות הרי שכל אותן מצוות כלכליות לא הצליחו

מעולם להחזיק מעמד בתנאי השוק החופשי (אשר בו שותפים גם

שחקנים זרים משווקים חיצוניים, קרי נכרים) ולפיכך נראה כי

נאלצו חכמים למצוא פתח להתיר את מה שכבר הותר למעשה ע"י הציבור. כך היתה תקנת הפרוזבול של הלל לדוגמא. אך מאז ומעולם היו לי הדברים קשים בשל כך.

אני רוצה להציע כיוון, שאינני בטוח לגביו, ואשמח לשמוע את דעתכם המלומדת.

בתחילת פרשתנו הוצהר כי ניתנו לנו שתי דרכים לבחור בם, ברכה וקללה.

פרשתנו עוסקת בין השאר בעיר הנידחת אשר לגביה אמרו חז"ל "עיר הנידחת לא היתה ולא

עתידה להיות", וניתנה כדי לתת שכר על הלימוד, דרוש וקבל שכר. המשמעות של דרוש וקבל שכר היא כי יש משמעות ללימוד של מהי עיר נידחת, יש משמעות להבנה של הקריטריונים, כדי לסמן קו גבול, אך אין לכך השלכה מבחינה פרקטית, לא באמת שורפים עיר נידחת. ברור?

השבוע פגשתי אדם חשוב מאגף התנועה של המשטרה, אשר סיפר לי כי התראיין לרדיו בנוגע לחוק חובת חבישת קסדות לרוכבי אופניים. החוק עורר המון תהיות לגבי דרכה של המשטרה בנוגע לאכיפת החוק (ראיתם כבר שוטר רודף אחרי ילד בן 14 רוכב על אופניים ושואל אותו מי זו אמא שלו?). החוק

הדברים מן הסתם טעונים הרבה יותר מהמוצג בדף זה וכוונתי למצוות הלוואה, איסור ריבית, שמיטת כספים, שמיטת קרקעות וכל היוצא מהן.

בבלי, סנהדרין עא ע"א.

אשר מעודד רכיבה בטוחה, הוא גם החוק המעודד לפחות רכיבה (האמנם בא לכם לשכור אופניים באחת מתחנות ההשכרה הפזורות בתל אביב עם קסדה מלאת זיעה של הרוכב שעבר כאן לפני עשר דקות?), על כן המדובר בחוק בעייתי. אז חברנו, דוד שוטר, באמירה רשמית של המשטרה הבהיר למאזינים כי המדובר בחוק דקלרטיבי

(הצהרתי בלע"ז) אשר מטרתו היא לתמוך במעשה שנראה על פניו

כנכון, ראוי וחשוב, אכיפה אכן לא תהיה.

כמובן שלא ניתן לחוקק מערכת של חוקים שלא נועדו לאכיפה וצריך לתת את הדעת היכן מקומו של החוק ומה המידה הראויה לאכיפתו, אך בכל זאת היות ומדובר בשעור מהחיים הרי שניתן לומר, בדידי הווה עובדא, כמו שאמר רבי יונתן על עיר הנידחת: "אני ראיתיה, וישבתי על תילה!".

לסיכום למי שנותר עם בלאגן, אפילו התורה עצמה, נותנת כבר בצד ההצהרה הדקלרטיבית ('שמיטת כספים זו ברכה'), את התמונה המציאותית (שמיטת כספים מביאה לנעילת דלת בפני לווים, ועל כן אף לאביונות ולעבדות), ופותחת את הפתח לחז"ל למצוא את המקום הנכון לאזן בין אכיפה נכונה לאכיפה מזיקה. הגדלות של חז"ל באה לידי ביטוי בעוז הרוח ובקביעת התנאים לקיומם של העקרונות העומדות בבסיסם של ההלכות הללו.

פתרון החידה משבוע שעבר:

ריבוע של מספר טבעי שהוא מכפלה של

שבת שלום, ארבעה מספרים אי זוגיים עוקבים! הוא

כמובן 9 (3, 1, 1-, 3-). דרך ההוכחה

אריאל ז'יטניצקי.

ארוכה מידי לדף זה...

בעיתונים סקרו את פעילות חברי הכנסת בתום מושב הקיץ ונתנו להם ניקוד על פעילותם.

נוקדו אך ורק חברי כנסת פעילים ומוכרים. סה"כ חולקו מאה נקודות לכלל חברי הכנסת. בסופו של התהליך נתגלה כי כל חבר כנסת שהינו גם שר קבל שלש נקודות, כל חבר כנסת מהקואליציה קבל שתי נקודות, וכל חבר כנסת מהאופוזיציה - חצי נקודה.

מספר חברי הקואליציה היה גדול פי חמשה ממספר חברי הכנסת המכהנים כשרים.

כמה ח"כים מהאופוזיציה, מהקואליציה, וח"כים שהם גם שרים קיבלו ניקוד?

(הניחו שחברי כנסת שהינם גם שרים אינם שייכים לא לאופוזיציה ולא לקואליציה)

יתכן כמובן כי הסיבה לכך היא גם הויכוחים הסוערים סביב ההגיון שבחוק (בעד ונגד).

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע