פסח

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

יציאת מצרים, על רקע השעבוד שקדם לה הינה מאורע מכונן בתרבות ישראל. מצוות רבות ומרכזיות ניתנו בהקשר של יציאת מצרים וציווי מרכזי בנושא מופיע בספר דברים לגבי חג הפסח

כאשר נמסרת לנו מטרת החג וכך לשונו:

"שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַה' אֱלֹקיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ

מִמִּצְרַיִם--לָיְלָה. וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹקֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה', לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ

שָׁם. לֹא-תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל-עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ

מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶיּךָ".

נוסף על אלו, בקצרה, נוכל למנות מצוות שונות כגון את מצוות השבת (בקידוש ובתפילות השבת אנו מזכירים 'זכר ליציאת מצרים'), מצוות ציצית ('אשר הוצאתיך מארץ מצרים'), מצוות פטר חמור, פדיון בכור, אהבת הגר והיחס לגר, היחס לעבד העברי ושחרורו, חג הסוכות, וכמובן

סיפור יציאת מצרים. לאור האמור נראה מיותר לציין כי ישנו עניין מרכזי ביותר בעניין של הטמעת זכרון יציאת מצריים. מצוות "סיפור יציאת מצרים" נוספת על מצוות "זכר יציאת מצרים", וחלה על נשים

וגברים כאחד, אבל רק פעם אחת בשנה, בליל הסדר.

נראה כי המאורע המכונן של תרבות ישראל אינו המפגש עם האל כי אם דווקא המפגש עם האדם,

האדם האחר. דווקא הטראומה מהמפגש עם המצרים והגאולה מהטראומה הזו היא שצריכה

ללוות את ישראל לדורותיו ודבר ידוע הוא שהנביאים כולם אינם מוכיחים את ישראל בשם ה' כי אם בשל יחסם לזולת. הזיכרון הזה, אולי ניתן לומר, הינו טיפוח הזכרון הקולקטיבי של החוויה הטרום חירותית, כלומר, הטראומה של האנושות, מטרתו של עם ישראל להפוך את הטראומה לטרגדיה.

הרב קוק תבע את הביטוי 'אביב העמים' ביחס ליציאת בני ישראל ממצרים וזאת כנראה בשל הסמליות בשחרורו של עם תחת כובש שלא על מנת לכבוש אלא רק לשם השחרור. ביטוי זה מוסיף על המשמעויות הדתיות והלאומיות של יציאת מצרים גם משמעות כלל-אנושית. ההכרה

בעצמאותו של הפרט, בזכותו לחירות, אינה דבר פשוט גם היום. אין צורך להרחיק לכת אל מדינות עולם שלישי, אפילו לא לדירות חדר של מהגרים בדרום תל אביב, די לנו להביט אל העומדים בקרבתנו ולשאול את עצמנו אם אנו מודעים לחירות שניתנה להם משמים. חירות שאיננה נופלת מהחירות אליה אנו עצמנו שואפים. חירות איננה רק מה שאדם נוטל לעצמו, החירות אף ניתנת לאדם ע"י זולתו.

למרות ריבוי המצוות הקשורות לזיכרון יציאת מצרים נראה שאם תשאלו אדם דתי מה הארוע המכונן של עם ישראל לא בטוח שהתשובה תהיה 'יציאת מצרים' סביר יותר להניח שנקבל תשובה

כמו מעמד הר סיני למשל או הקרבת הקרבנות ברגלים במקדש, או גלות בבל. לצערנו כיום 'זכר

ומן הסתם עוד כמה מצוות שלא מניתי.

מה שאומר שמייד נציין את זה.

יש שדרשו 'פסח – פה שח'.

אולי בדומה לדבריו של הלל: 'דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור'. כך כל המצוות החברתיות הניזונות מזכרון יציאת מצרים. ומתאים ככפפה ליד למרכזיות של שעבוד מצרים והיציאה ממנו בתורה ובמצוות.

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ, לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג).

אינני יודע אם הרב קוק התכוון בדווקא להיבט הלאומי, אני חושב שלא.

אם אינני טועה אין שום מצווה שנאמר עליה משהו כמו 'זכר למעמד הר סיני', או 'זכר למתן התורה'.

ליציאת מצרים' הפך יותר לסיסמא הנאמרת מן הפה ולחוץ ושלא תוך שימת הלב כנדרש, כטבעו של כל טכס החוזר על עצמו, התרחקנו ממצרים ומהזכרונות שלנו משם.

לכאורה הקושי להיזכר בימי השעבוד במצרים נובע מהעובדה שהתורה לא באמת מספרת לנו מה בדיוק קרה שם אצל פשוטי בני ישראל. הסיפור המקראי מתמקד בהוראות השלטון המצרי, בשיח של משה ואהרון עם פרעה ובשיח של משה עם הקב"ה. בני ישראל עצמם מופיעים אך ורק באנקדוטות בודדות משפט פה ומשפט שם, על כן תיאורים מפורטים יותר ניסו חז"ל לתת במדרשיהם.

רבי קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) בספרו 'הכשרת האברכים' כותב כך: "כשתלמד תנ"ך תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו כאילו גם אתה היית שם". בעקבות זה הוא מקדיש פרק בו הוא מנסה לתאר כיצד עברו הימים על בני ישראל במצרים, שם הוא מביא תיאור של חוויותיהם

של האנשים והטף בייסורים העוברים עליהם מידי יום ועל תגובתם הסקפטית בשמעם אודות משה ותוכניותיו. את הדברים הללו מביא האדמו"ר מפיאסצנה במסגרת הדרכתו לאברכים בלימודם ובפרט לגבי מצוות 'והגדת לבנך' בחג הפסח.

בדרשה שנשא בשבת חוקת תש"ב אמר כך: "ובאמת מה מקום לקושיות ח"ו ולשאלות הן אמת שיסורים כמו אלו שאנו סובלים עתה באות רק אחת לכמה מאות שנים... כי אלו האנשים שאומרים שיסורים כמו אלו

עוד לא היו לישראל טועים הם בחורבן ביהמ"ק ובביתר וכו' היו כמו אלו". נראה כי דברים אלו מביאים לידי ביטוי את גישתו והזדהותו העמוקה עם קורות ישראל לדורותיו.

דבר מעניין הוא שמעידים עליו שהיה מתבטא פעמים רבות בכגון: 'תזכרו דבר אחד, הדבר הכי

חשוב בחיים זה לעשות טובה ליהודי אחר'. לאור הדברים שאמרנו לגבי העובדה שמצוות רבות

שניתנו על רקע יציאת מצרים עניינם הינו היחס לאחר, אין מתאים מאשר לשמוע את הדברים ממי שחווה את הנוראות בימי השואה.

מי שהצליח להכניס את זכרון שעבוד ויציאת מצרים לעומק התודעה

הקולקטיבית של עם ישראל הינו הווארד פאסט בספרו 'אחי גיבורי

התהילה' – הספר, שפורסם בשנת 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור (כמה סמלי), והוקדש 'לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק יומין ובלתי נשלם על חירות האדם וכבודו', הינו רומן הסטורי המספר על קורותיהם של מתיתיהו ובניו בימי מרד החשמונאים מנקודת מבטו של שמעון בן מתתיהו. פאסט הביא לידי ביטוי פעמים רבות

נולד בשנת 1889. ב-1913 הוכתר כרבה של פיאסצ'נה והוא בן 24. הוא נספה ב-1943. מאז סגירת הגטו בנובמבר 1940 ועד לשילוחים ההמוניים ניהל הרבי "שולחן" חסידי, שדרשותיו מהוות את המקור לספר "אש קודש". רשימות אלה, שהוחבאו בכדים, נמצאו מתחת להריסות הגטו לאחר כעשור (סרט של תלמידי 'תורת החיים' אש קודש).

אין ספק שחייו בנוראות השואה השפיעו על כתיבתו (כתבה ב'הארץ': לא נותר לי עוד כח לחזק אתכם, יאיר שלג).

בשנה שלאחר מכן חזר בו מדבריו אלו ואמר "רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין."

הוא אמנם אמר את זה ביידיש (... צו טון א ייד א טוב'ע).

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ--כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט, לד).

הווארד מלווין פאסט (11/11/1914 - 12/3/2003) סופר יהודי אמריקני, השתייך למפלגה הקומוניסטית אך לאחר שהתגלו מעשי הרדיפה והדיכוי של שלטונו של סטלין, החליט לעזוב סופית את המפלגה.

לבעלי הזיכרון וחדי האבחנה, בעבר המלצתי עליו בהקשר דומה, המלצתי בעינה עומדת (על הסופר והספר).

את מוטיב הזכרון של יציאת מצרים כזכרון מכונן ובעל משמעות בקורות אותם הימים ובחילופי דברים שונים בין הדמויות, ברשותכם אביא כאן כמה מהם:

שעה ששמעון בן מתתיהו מספר לאביו על 'יחסיו עם רות לאן' הוא נענה כך:

"ואתה דבר לא תדע זולת אשרך?"

"כלום עוול הוא?"

"על צדק ועוול תדבר, שמעון בן מתיתיהו, על טוב ועל רע? כלום כה דלה תורה שלימדתיך, כלום לא יהודי אתה? הכבר נשתכח ממך שעבדים היינו במצרים?"

"לפני אלף שנה!". זעקתי.

"כלום אלף שנים עברו מן היום שעלית לבית המקדש וראית את שראיתי אני?" אמר הישיש קרירות.

באיגרת הציר הרומאי, בביקורו בירושלים אשר ביהודה, לנטולוס סילאנוס כך נכתב:

עם ערב הגענו ירושלימה, קריה רמה ומעתירה; בה יתנשא היכל

הקודש של היהודים באשר הם שם. בית מקדשם זה משתרע על מחצית העיר במגדליו ובחצרותיו ובלשכותיו, והחומה אשר סביבו אינה נופלת לחוזק מחמת העיר עצמה. עיר זו, לא על הגודל תפארתה, גם לא על יפי הבנייה, כי אם על נופה ורוממותה, וכל הבא בשעריה דומה עליו שהוא נושם אותה אהבה קנאית שהערם רוחש לה... עודנו נכנסים השערה וכבר עלה באוזנינו לחן שירתם של הכהנים והלויים הנישא מחצר בית המקדש... חרף סלידתי מן העם הזה שכבר חילחלה בי,

נסער ונפעם הייתי מיופיה של המנגינה הזאת... כה מופלא היה נוהגם

עד שראיתי לשאול (...) לפשרו. הוא השיבני דברים סתומים:

"עבדים היינו במצרים".

זו לי הפעם הראשונה ששמעתי מאמר זה, אשר לעולם חוזר הוא במחשבת העם הזה ולימים הסיבותי את הדיבור עליו בשיחתי עם שמעון המכבי.

בשיחתו של שמעון עם הציר הרומאי:

"כי בריתנו ברית קדמוניות היא. עבדים היינו במצרים, ואיך נשכח?"

ונסיים בחידה: "מה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים והמשפטים אשר צִוָּה ה' אלקינו אתכם?"

את התשובה כולנו יודעים "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". שאלה ידועה היא, ותשובות רבות נאמרו כבר לשאלה זו וברצוני להביא דברים שאמר הג"ר אביגדר נבנצל בישיבת הכותל בשם הג"ר יחיאל שלזינגר זצ"ל, מיסד ישיבת קול תורה. לכאורה לחכם שדורש לדעת את כל העדות והחוקים והמשפטים אנו עונים שאסור לאכול אחרי קרבן הפסח שום דבר. לכאורה קשה, מה עונים לאותו חכם, למה דווקא מצווה זו? ישנם הרבה מצוות אחרות בפסח, מה מיוחד בזו. לאחר דין ודברים לגבי הלכה זו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

מסכמת הגמרא את הסיבה 'כדי שישאר טעם מצה בפיו'. ואפשר לומר שזו תשובה לשאלת החכם, שיישאר לך טעם של יציאת מצרים בפה לפחות ללילה אחד. אולי ניתן לקוות שנצליח ליצור לפחות זכרון לזכרון.

חג חירות כשר ושמח.

אריאל ז'יטניצקי.

בבלי, פסחים קיט, ב.