פורים

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

השבוע נחוג את חג הפורים, בניגוד למועדים אחרים פורים הוא חג ערום. אין לו 'לבוש' כשל שאר החגים או המועדים, אין לו תפילות מיוחדות כמו שבת או מועדים אחרים, אין לו מוסף משלו, איננו לבושים בו בבגדי חג (אלא אם כן החלטנו להתחפש לאיזה רבי). ערום. על פניו פורים נמוך מכל חג אחר.

הזוהר לימד אותנו על הקשר בין פורים ויום הכפורים וכך לשונו:

פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג"

לכאורה דברי הזוהר חסרים הגיון בסיסי, אם אכן עתיד יום כפור להיות כמו חג פורים ולהפוך מיום של עינוי ליום של עונג הרי שהיינו מצפים ש'יום הכפורים' ייקרא על שם 'פורים' ולא ש'פורים' ייקרא על שם 'יום הכפורים', דומה הדבר לילד קטן שאומר שאחיו הגדול דומה לו או שהוריו של זאב ז'בוטינסקי קראו לו כך על שם הרחוב. ונהפוך הוא.

יום כיפור באמת דומה לפורים, הוא יום של תחפושת, יום כיפור מתחפש בעצמו, נבדל מכל השנה, שבת שבתון, לבוש לבן, צום, ותפילות. הוא משחק זאב ולדימיר ז'בוטינסקי ליום אחד ב'אני והצדיק החבוי שבי'. רגע של עוררות של משהו חבוי (או משהו מלאכותי שכלל לא חבוי אי שם). יום כיפור הוא יום שמשחקים בו ב'כאילו' ביודעין שלמשחק הזה יש סוף בתום כיממה מתחילתו ואז חוזרים ללבוש הרגיל.

החסידות עשתה צעד נוסף קדימה בקראה מפורשות "כיפורים כפורים":

"וזהו ענין הפורים שגבוה יותר גם מבחי' יום הכפורים שהרי יוהכ"פ נקרא כפורים כלומר כמו הפורים בכ' הדמיון בלבד ולא כמו פורים ממש מכלל שפורים עצמו גבוה מיוהכ"פ"

הנה בא האדמו"ר הזקן והפך את הסדר, עכשיו יום כיפור נקרא על שם פורים. ולפיכך הוא אכן נמוך ממנו במדרגתו.

והרי לנו 'כְּ' נוסף:

אמר ר' יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה." (בבלי, תענית כ"ט.).

אם נלך על אותו משקל הרי שלמרבה הצער השמחה באדר פחותה מ'מיעוט השמחה' באב היא רק 'בכ' הדמיון בלבד'. רמז גס לכך נראה בשעה שכולנו מכונסים בבתי הכנסת, עוטים כובעים מצחיקים, מסכות צבעוניות, המהדרים עטורים אף בפאות,

חיוכים מאוזן לאוזן על פנינו, בעל הקורא קורא את המגילה

ו... בעצם אנחנו עדיין צמים... עוד לא אכלנו מאז שהתעוררנו

בשל תענית אסתר... התענית הזו קצת נגררת לתוך פורים עצמו, נרצה או לא. דה-פקטו איננו אוכלים עד לאחר הקריאה.

אם זה לא מספיק מדכא עדיין, הנה מזכיר לנו הקורא במגילה מנגינה המוכרת לנו מחלק אחר של השנה, מנגינות של מגילת

איכה משתרבבות להם לפסוקים שונים בקריאת המגילה.

תקוני זוהר נ"ז.

תורה אור לאדמו"ר הזקן, קכא, א.

יש הנוהגים כך בפסוקים אלו: א, ז: "וכלים מכלים שונים", ב', ו' "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל"; ג', טו: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה"ד', א': "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה"; החצי השני של ד', ג':"מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יצַֻּע לָרַבִּים"; וכן ז', ד' "כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".

על מה העצב, כך כתב הרב שג"ר זצ"ל:

"לא פעם נתפסת השמחה כשטחית בהשוואה לטראגי ולמלנכולי: המגע עם העמוק עובר על-פי רוב דרך התהומי, ושוכן הוא בכליון של כלות הנפש. אך נראה שבעומקה של השמחה היהודית שוכנת דווקא תהום זו של הלב הנשבר, אך זהו שברון-לב המתגבר על עצמו ולא נותן לעצמו ליפול, היודע

להפוך את היאוש לבטחון ואת העצבות לאכסטזה. האכסטזה

הינה היפוכו של היאוש, ובלעדיו היא לא תיכון. ההבדל בין

פורים לבין יום טוב הינו ההבדל בין שמחה לאכסטזה"

אמנם בסוף פסקה זו ישנה נימה אופטימית של פתרון, אך עלינו לשאול את השאלה המתבקשת, ממה נובעת המשיכה החזקה הזו ללב הנשבר, לתהום. מדוע היהודי (ואולי כל אדם) לעולם נמשך יותר לטראומה מהעבר מאשר לשמחה בהווה או לזו ש (נקווה) מחכה לו באופק העתיד.

נחזור רגע לתפילות יום כיפור, כך אנו מתפללים בתפילת העמידה:

"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ... ותמלוך אתה הוא ה' אלוקינו מהרה לבדך".

וכי ביום כיפור וכרגע אינו מולך עלינו הקב"ה לבדו? מי מולך איתו? וכי שתי רשויות הן ח"ו? החזרה בתשובה שלנו מתבססת על ההנחה שיש רע, יש מעשים רעים, יש מציאות רעה. לכאורה יש רשות של רע. אנו צמים, מתחרטים, חוזרים בנו ממעשינו, כאילו איננו רוצים את ה'אני' הישן שלנו, כאילו יש בו פסול אמיתי ועמוק, יש בו רע ואת הרע יש לבער, לכלות ולהעביר מהארץ.

בדיוק על זה, מספרת לנו הגמרא, נופל אלישע בן אבויה, 'אחר', לתרבות רעה:

"חזא [אלישע] מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירא דלמעלה לא הוי לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה: מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה? איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר, יצתה בת קול ואמרה "שובו בנים שובבים" - חוץ מאחר, אמר: הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא. נפק אחר לתרבות רעה".

אלישע איננו מבין איך הקב"ה בעצמו נותן רשות למטטרון לכתוב עוונות עמו. הוא מרגיש כי הוא עצמו כנראה נלחם בתחנת רוח ולכל מעשיו אין משמעות אם הקב"ה עצמו מאפשר ל'רע' שבעולם להתקיים ומשפיע עליו מכוחו. לכאורה הקב"ה ממש עושה רע. את אלישע זה שובר, כאמור.

אבל ביום כיפור אנחנו מתנהגים בדיוק כך, מבחינתנו יש רע אמיתי, שאמנם שיש לבערו, אך הוא קיים במציאות ממש.

פור הוא הגורל, ישיבת שיח.

תלמוד בבלי, חגיגה טו ע"א. בתרגום חופשי: ראה [אלישע] את מיטטרון שניתן לו רשות לשבת לכתוב את זכויותיהם של ישראל [בלשון סגי נהור – 'עוונותיהן' לצערינו], אמר: למדנו שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפות, שמא חס ושלום שתי רשויות הן. הוציאו את מיטטרון והלקוהו ששים מלקות אש. אמרו לו: מה הטעם שכאשר ראית אותו לא קמת מפניו? אמר: ניתנה לי רשות למחוק את זכויותיו של אחר. יצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים - חוץ מאחר, אמר: הואיל ונטרד אותו איש מאותו עולם יצא ויהנה בזה העולם. יצא אחר לתרבות רעה.

בספרות ההיכלות, מטטרון הינו המלאך הגבוה ביותר בדרגת המלאכים, זאת בניגוד למימרא התלמודית שהבאנו כאן (הרי מטטרון הולקה...), הוא גם העיד על עצמו שישב על כסא הכבוד עד לביקורו של 'אחר', ומובא גם ש'לבש אור', מה שמזכיר לנו את מה שמצאו כתוב בתורתו של ר' מאיר (חברו של אחר) 'כתנות אור'.

ההארה שיש בפורים שונה משל יום הכיפורים, היא אמיתית יותר. בפורים אנו מקבלים את כולם, את המן (שיבורך?!) ואת מרדכי. כולם באים לפורים שווים

ובעלי זכות קיום. הקב"ה בעצמו משפיע שפע על מי שכותב 'זכויות' עמו.

ר' צדוק כתב כי המדרגה הגבוה של התשובה היא ההבנה כי החטאים שהאדם

עושה, הם עצמם, מהקב"ה. מדובר בדרישה לא פשוטה, אולי אפילו קצת אבסורדית. קבלת האדם את עצמו באופן מלא זהו האתגר הגדול של התשובה ושל החיים בכלל. קשה אף יותר מקבלת האחר, לקבל את עצמך. שכן ה'אני' יודע הכי טוב מי 'אני', מכיר ושומע רחשי הלב, ולעולם תוהה אם תשובתו היא אכן תשובה. בפורים בשכרותנו הפתח לקבל את עצמנו כמו שאנחנו בלי חשבונות, בלי חכמות. כי סה"כ בצלם אלוקים ברא את האדם, החלטותיו, מעשיו וכוונותיו.

וכאן יש חידוש גדול, פורים מסביר לנו שכדי לעלות צריך לפרוץ מסגרות, צריך לצאת מהלבוש המתבקש. החולצה המכופתרת בתוך המכנס נעדרת מיום זה. לדת שלנו יש ביטויים רבים חיצוניים. הוא חרדי כי יש לו מגבעת והוא רב כי יש לו זקן, והנה זה חילוני כי אין לו כיפה. זה צדיק כי הוא מתפלל באדיקות וזה פורק עול כי איננו מגיע לבית הכנסת יותר. כל הלבושים הם חיצוניים. אין בכך כל חדש, כל אדם יודע ששלוש תפילות ביום לא מבטיחות תפילה בכוונה ושזקן לא מנפיק הסמכה לרבנות ושבהסמכה לרבנות לא נבחנים על 'צדיקות' ועם כל זאת אלו הם חיינו, בלית ברירה הם מלאים לבושים. והרע גם הוא לבוש, איננו רואים את תוכו אלא את חיצוניותו. העבירה מקורה יכול להיות בנשמות דתוהו כמו שמקורה יכול להיות אחר, אך האדם יראה לעיניים, וב"ה שלפחות הוא יראה ללבב. התלבושת היא לפעמים מעיקה, סוגרת, לא מאפשרת. פורים הוא פריצת המסגרת הוא (כאילו) בלי כללים. לכן הוא ערום, כדי להיות גבוה

יותר, כדי לא להיכלא בכבלי המועדים האחרים ולאבד את משמעותו.

אם נחזור לשאלתנו הראשונה על דברי תיקוני הזוהר הרי שפורים קרוי על שם יום הכפורים, אבל לא יום הכפורים כפי שהוא מוכר לנו, אלא יום הכיפורים כפי שהוא צריך להיות, מעינוי לעונג. אולי עוד נזכה שאכן יראה כך יוה"כ שלנו, שבת שבתון, יום שכולו עונג. בינתיים נוכל ללמוד מפורים לכפורים, כדכם של החסידים.

יוה"כ כמו פורים עתיד שלא להתבטל, אך לבטח עתיד להשתנות, וללמוד מחברו, פורים, אולי באמת תהיה אז לכל בית ישראל ולעולם כולו תשובה עילאה, ודתיות אמיתית יותר.

הביטוי השגור ביותר בפורים, "ונהפוך הוא", מקורו בפסוק:

"וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשׂנְאֵיהֶם"

לכאורה אין זה מיוחד בפורים, בכל החגים שלטו בסופו של דבר היהודים בשונאיהם בשדה הקרב וניצחו, על זה בדיוק החגיגה בחנוכה, אולי גם בפסח. ניתן לומר כי המיוחד בשליטה הזו היא שבתוך הנכר, בממלכה רחוקה אי שם בין הודו לכוש, נכנסו לתוך ארמון מאיים שני אנשים מאמינים, מרדכי ואסתר,

אפילו עמלק, נצטווינו "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" משמע מעל השמים יש לו קיום.

טוב, לא לשווא זו תשובה עילאה.

דבר מעניין בעניין זה מופיע במדרש רבה על המגילה: אחשורוש מצווה את ושתי להגיע עירומה, היא מפחדת שיחשבו שהיא שפחה ועל כן לובשת בגדי מלכות, בזאת היא גוזרת את גזר דינה. ושתי מאמינה בבגדיה. על אסתר לעומת זאת נאמר "ותלבש אסתר מלכות", והמדרש אומר שלבשתה רוח הקודש, נדייק יותר, ונראה כי לא בגדי מלכות לבשה כי אם מלכות. אסתר פורצת את גדרי הבגדים כדי לבטא משהו גבוה יותר, היא אכן מתקנת את מה שושתי לא הצליחה (בציורו של תיאודור שאסריו, צייר צרפתי, 1856-1819, אסתר מתכוננת לפגישה עם אחשורוש כאשר היא עירומה. הציור, שמן על בד, מוצג במוזיאון הלובר, פאריס, צרפת).

מסתירים במידת מה את עצמם ומטפסים לראש אט אט, כדי להגיע למגע עם מה שנראה כרע, לשלוט בכלים המכילים ולהגמיש אותם עד שיתאימו להציגו כטוב. להבין שיש מה לעשות בממלכה שכזו, ולא להחריבה כליל.

מטרת האדם בעוה"ז לבנות כלים שיוכלו לקבל את האורות הגבוהים הללו, את הילד המופרע של הכיתה שמתנהג כך רק בגלל שהמסגרת לא מתאימה לו ומשתקת אותו, היא לא מצליחה להוציא ממנו את המרב היא כולאת אותו, הוא לא באמת ילד רע. לבנות לו את המסגרת המתאימה שתוציא את מה שבתוכו כפנינה יקרה, כאור חיים.

זה לא שהחיים הם שחור ולבן, אפילו לא אפור.

שתי חידות לסיום, בהקשר של פורים,

האחת ליודעי ח"ן, והשניה למתמטיקאים:

א. איזה ברכה צריך לברך שלא בכוונה, לפי האר"י ז"ל, מתי ולמה?

אם אותיות למספרים תהפוך הסוד יהא חשוף

ד=אחד והחידה קלה כקריעת ים סוף. הן ידוע לכל ילד בגן ולויזתא

כי המן X בן=המדתא

מן הפור נפל פ והדת ניתנה בשושן

והחשבון: ור= ת ברור ומובן.

וגם לא מאוחר פשוט גם לומר

כי מ X ח X מרוחר

הוא פירוקו לגורמים ראשוניים של חרבונא

אז אנא בוא ידידי ואמור נא

חד וחלק כמה שווה כאן חרבונא?

אריאל ז'יטניצקי

פורסם באלף-אפס, לפני כשלוש שנים.