הושענא רבה

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

1 תווים חסרים כבר בקובץ המקור — הוא מציג שם ריבוע ריק. סומנו כאן □ ולא נוחשו.

הושענא רבה – ושבת וזאת הברכה

הושענה רבה הוא סיומו של חג הסוכות אך עם זאת מצאנו גם מי שהגדיר אותו כתכליתו של

ונקרא היום הזה יום חותם הגדול, כנגד השם הגדול שבו נברא העולם, ולכך נקרא הושענא רבה, וידוע כי היום הזה הוא תכלית החג.

בחג הסוכות שמנו דגש על הארעי, ניצלנו הזדמנות לצאת מהבית אל מקום חדש. הבית מסמל בדרך כלל את המסגרת הקבועה, את הקיבעון. בסוכות ישבנו לזכר ישיבתם הארעית של בני ישראל בסוכות בטרם כניסתם לארץ (אז כידוע בנו מייד את מגדל שלום, עזריאלי ודומיהם). אף המחלוקות ההלכתיות הנוגעות לסוכה נוגעות בעצם היותה דבר מה המסמל ארעיות כך למשל

בבירור לפסלות סוכה הגבוהה מעשרים אמה נאמר:

ורבא אמר: מהכא בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה – אין אדם עושה דירתו דירת עראי, אלא דירת קבע.

עראי? הסוכה אינה מאורע חד פעמי שנגע רק למסעות

בני ישראל במצרים, הסוכה בולטת במקרא ככלל

החל מאברהם דרך יעקב ועד לבניהם. יש אף הקושרים את הופעת הסוכה מאז יצירת האדם (חופת

אדם וחווה) דרך תיבת נח ועד לעתיד לבוא. אם כך הסוכה איננה סתם סיבה למסיבה, העובדה שהיא שוזרת סיפורים מכוננים במקרא ואף מוזכרת לעתיד לבוא עושה רושם כי יש כאן משהו גדול יותר מסוכותיהם של ישראל בדרך בצאתם ממצרים.

ניתן לומר כי אחד הדברים המרכזיים בסוכה הוא עצם היציאה למקום חדש (מעבר לבחינת 'משנה מקום משנה מזל'), הרי שהיציאה לסוכה מאפשרת

לנו לתת מחדש משקל לדברים הרגילים. אנו יושבים

במקום חדש, מה נעשה שם? האם נקרא את אותו

עיתון? האם נשחק באותם משחקים? האם נחשוב

אותן מחשבות? האם נתייחס באותו אופן לזולת?

האם סדר היום שלנו יישאר על כנו? לעניות דעתי זו הזדמנות פז של בחינה מחדש, אמנם ברמת מיקרו (שכן הסוכה על פי רוב מצויה במרפסת בתינו ולא בעיירה נידחת לצד מנזר בהודו), אך עם זאת שינוי קטן של הסדר הרגיל הוא מפתח לשינויים נוספים שיבואו בעקבותיו (ילמדונו המטפלים...).

אז יצאנו לסוכה, שינינו קצת את סדר היום, בחננו מחדש את סדרי העדיפויות שלנו, גילינו שיכול להיות נחמד לאכול ארוחת בוקר ולשוחח עם מאן דהו (אברהם?), תיקנו את דרכינו והנה נגמרה החגיגה ואנו חוזרים הביתה. במקביל אי שם בהיסטוריה בני ישראל יוצאים מהסוכה ונכנסים אל ארץ ישראל. בפרשת השבוע, וזאת הברכה, בני ישראל ייפרדו סופית ממשה, המייצג יותר מכל את דור המדבר, ויחלו בכניסה אל הארץ באופן מעשי ביותר בספר יהושע. במדבר נהנו בני ישראל

הוא שכתב: "... דבר ידוע כי כל מצוות התורה יש בהם נגלה ונסתר... והנסתר הוא הפנימי, יש בו תועלת הנפש... הוא מצוות הסוכה שיש בו הנגלה והנסתר... ואף על פי שנצטוינו לעשות המצווה בנגלה אין עיקרה אלא בנסתר", כך בכתבי רבנו בחיי (מהדורת ח' שעוועל, ירושלים 1991) עמ' רעג-רעז.

תלמוד בבלי, סוכה ב ע"א.

בראשית לג, יז: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת"; במדרש מופיע כבר אברהם כראשון שעשה סוכות ראו במדבר רבה פרשה יד: "והשענו תחת העץ – שעשה להם סוכה".

עמוס ט, יא: " בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת-סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת; וְגָדַרְתִּי אֶת-פִּרְצֵיהֶן, וַהֲרִסֹתָיו אָקִים, וּבְנִיתִיהָ, כִּימֵי עוֹלָם".

ניתן לומר גם שזו חלק מהמטרה בחזרה לחומרי הגלם, אל הטבע (מישהו אמר חינוך אנתרופוסופי?)

מקשר ישיר ונגלה עם הקב"ה (הם מתלוננים עליו, הוא מתלונן עליהם, הם עוזבים אותו והוא עוד רגע ומכלה אותם... בסוף כידוע תמיד שניהם חוזרים זה אל זה על ארבע). ואנחנו נפרדנו לרגע מהפלורוסנטים והבטון וראינו במו עינינו את שמי השמיים, הכוכבים. נהנינו לשם שינוי מקשר ישיר יותר עם השמיים, דרך עצי הסכך.

הנה הגיע העת להיפרד. בני ישראל ייפרדו לא רק ממשה אלא מכל מה שסימלה התקופה הזו, שיח גלוי ופתוח עם הקב"ה, ניסים גלויים, ענני כבוד ועוד ועוד. אנחנו מצידנו נפרד מהסוכה וניכנס בחזרה לבתינו (מי דרך דלת המרפסת ומי במעלית).

הנה אנחנו נמצאים רגע לפני יציאתנו מהסוכה, הושענא רבה הוא הלילה האחרון בו נישן בסוכה (אם לא נרדם באיזה שיעור בבית הכנסת באמצע הלילה...). ההלכה מציינת מה עלינו לקחת מהבית ולהכניסו

לסוכה בכניסתנו אליה, אך מה עלינו לקחת מהסוכה אל הבית ביציאתנו?

ברשותכם, ברצוני לקחת את הסוכה והבית כמשל לעולמנו המכיל דת ודתיות. החסידות ככלל נגעה רבות במתח ובסתירות הקיומיות בין השניים. על מנת להסביר במעט אביא קטע קטן מתוך

דברים שכתב הרב שג"ר על ר' נחמן מברסלב:

רבי נחמן דתי, אך בדתיות זו הוא רואה חטא שעליו יש לעשות תשובה. "צריך לעשות תשובה על התשובה", הוא אומר בתורתו על אלול (ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה ו). זאת משום שהתשובה הראשונה, זו הנעשית מתוך התודעה הדתית השכיחה, חוטאת בהגשמה, האור הזה יהיה קפוי וקל לעולם הבא. התשובה השניה, 'תשובה על זה שעשיתי תשובה', היא המאפשרת לרבי נחמן להישאר דתי ולגעת בתשובה של העולם הבא.

המסגרת הדתית, לעיתים, מעקרת את הדת מתוכנה. מדובר בפרדוקס קיומי שאין לו באמת פתרון. דוגמא פשוטה מאוד ניתן לתת בכל הנוגע לתפילה. ידוע כי התפילות מעומק הלב באות

דווקא כשהאדם נתון בצער והוא מתחנן על מר נפשו. כל המתפלל בזמנים קבועים חורץ מראש את כנותה של תפילתו. אף אם יצליח לרכז את כל כוחות נפשו במספר תפילות וירגיש שאכן התפילה היתה 'במקום' הרי שהוא אינו שונה ממי שיקבע לבכות בזמנים קבועים ביום, האם נאמין לו? האם יש מי שיאמרו שהוא כן בהתנהגותו? האם הוא ירגש מישהו? וזו גם דעתו של רבי

רבי שמעון אומר: הוי זהיר בקריאת שמע ובתפילה. וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא.

החיים שלנו, ברוך השם, הם חיים דינאמיים. הקבעון הוא מסוכן תמיד הוא משאיר אותנו בדרך כלל במקום לא טוב (על פי רוב איננו נשארים באותו מקום כי אם מידרדרים מטה ונסוגים אחור). על מנת לפתור את בעיית הקבעון קבעה

לנו התורה זמן לצאת מהקיבעון, סוכות. אלא שאז באו חז"ל וקבעו אף זאת:

כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו ארעי.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ – ואין תשבו אלא כעין תדורו. מיכן אמרו: אוכל בסוכה ושותה בסוכה ומטייל בסוכה ומעלה את כליו בסוכה (ספרא אמור יז, ה).

המאמר המלא פורסם בגליון שבת, עיתון מקור ראשון, י"ד תשרי תש"ע (02.10.2009) עמ' 6-7, באדיבות 'ועד כתבי הרב שג"ר'.

מתאווה הקב"ה לתפילתם של צדיקים...

משנה, אבות ב, ג.

משנה סוכה ב, ט.

נראה כאילו בעולם דתי אין ברירה הכל צריך להיכנס לגדר הלכה. הכל צריך להיות קבוע, אפילו הארעי עצמו הופך לקבע מחשש שמא לא יקבל את המקום המגיע לו. האם לא יצא שכרנו בהפסדנו?

השבוע נזדמן לי לקרוא מאמר של יואב שורק אשר יצא בקול קורא לשבירת מוסכמות ופריצת גדרות, לא במובן הרע כמובן כי אם במטרה להכניס עולם תוכן חדש ומלא לבית המדרש היהודי. כדוגמא בחר יואב להביא הפעם את הסליחות אותם אנו נוהגים להוסיף לתפילותינו בימים הנוראים. הללו עוסקים בישראל נבזה ושפל, רדוף ומדוכא שכל עריו שממה. חלק נכבד

מהסליחות הללו אולי אינו רלוונטי כיום לכל הפחות בצורתו הנוכחית. הסליחות הם רק דוגמא קטנה (אולי שולית) אשר מסמלת את בעיית המסגרת והתוכן. המסגרת שקבעו חז"ל הפכה לתוכן ולפיכך אנו עומדים בפני שוקת שבורה כאשר התוכן האמיתי אינו מוצא מקום מתאים בשל

מסגרת קשיחה ובלתי ניתנת לשינוי.

השבת נקרא את הפרשה האחרונה בתורה, נחגוג את סיום קריאת חמישה חומשי התורה, השלמת כל פרשיות המקרא פעם בשנה, שמחת תורה. מבין פירושיה המילוליים של המילה 'תורה' ישנו 'סדר'. תורה היא סידור של מידע, נתונים, עובדות, תובנות, מושכלות, מחשבות וכיו"ב. הסטודנטים בתחומים השונים מכירים היטב את הקורס בתורת ה-X (תורת המשפט, תורת המשחקים, תורת הפילוסופיה, תורת האבולוציה, תורת הצומח, תורת ה, ועוד).

מעניין הוא שהתורה עצמה היא בעצם כל כולה מידבר, החל מבראשית ועד 'וזאת הברכה' התורה מהווה מסע אל עבר נקודה או זמן שטרם הגענו אליהם. התורה עצמה היא טרומית במובן זה.

והנה כל התורה כולה צומחת דווקא במקום שאין בו מסגרת, במקום שהקווים היחידים המקיפים אותו הם קווי האופק המשתנים שאינם נגמרים לעולם. לא בארץ ישראל כי אם דווקא במדבר. דווקא במסע אל עבר המקום הרחוק.

בפרשתנו מברך משה את בני ישראל, ברכת פרידה אחרונה

ומוצא בה אף את מותו. מילים אחרונות נבחרות בקפידה בדרך

כלל (לפחות זה מה שמי שנותר חי מייחס להם). זהו חלק

מהפסוק הפותח את ברכת משה האחרונה:

"... מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ ".

מבט מהר נבו לכיוון ים המלח ובקעת הירדן 15

המילה אשדת היא מילה מיוחדת אשר אין כמותה נוספת במקרא. ואכן רב הפרשנים אינם מפרשים מילולית את המילה אלא נחלצים לפירושים שונים. אונקלוס תרגם כך:

כְּתָב יַמִּינֵיּה, מִגּוֹ אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא יְהַב לַנָא.

'כי באתי אל הארץ', המאמר יפורסם השבת (שמחת תורה) בעיתון מקור ראשון, כמו כן נקראו מכיוונו של יואב שורק כבר כמה קריאות דומות ששווה לתת עליהם את הדעת (...).

"על פי הסליחות, עם ישראל, או "שארית יוסף" כלשון הפייטן, הם "שפלים ונבזים פשוחי שֶׁסֶף / שבויי חנם מכורי ב□א-כסף [...] מלומדי מכות בעינוי סֶבֶל / מנוד ראש נתונים ביושבי תבל / משל בעמים בקצף ובזיון". "מאז ועד עתה אנו נידחים / נהרגים נשחטים ונטבחים / שורדנו מתי מעט בין קוצים כסוחים / עינינו כלות בלי מצוא רווחים." מתוך המאמר של יואב.

"יש לי חבר, ציוני בלב ונפש, שמקפיד שלא להגיד משפטים לא נכונים בתפילה. סידור-הסליחות שלו מלא בסימונים שהכין במשך השנים, המכניסים לסוגריים משפטים ובתים שדובר אמת אינו יכול לאמרם... שיבת ציון הופכת כאן לסוג של 'תאונה' היסטורית, מקרה-קצה מוזר, שמאלץ אותנו להתפלל תפילה מקוטעת, עד שירחם ה' וישיב אותנו למצב ה'נורמלי', של הגלות..." מתוך המאמר.

"הדבר הומחש לי היטב כאשר שאלתי פעם תלמיד חכם המכהן ברבנות, מדוע אנו ממשיכים לומר דברים שאינם נכונים בתפילת מוסף של חג. אכן, מן הראוי היה לשנות, הוא השיב בכנות, אך בלתי אפשרי לעשות זאת בחברה הדתית. מי ישמע לנו.", מתוך המאמר.

מופיעה המילה אַשְׁדֹּת (בניקוד שונה) כשם מקום ואכן יש מי שפירש זאת גם כאן.

לפי אונקלוס הקב"ה מוציא את התורה מתוך האש בשביל לתתה לבני ישראל. אם נחזור לפסוק אזי אשדת = אש+דת, דת היא התורה והאש היא... פשוט אש.

האש מסמלת משהו בלתי נשלט, אותנטי מאוד. כשהוא נמצא מרגישים בו הן במראה והן בחום. אש אינה חומר (ילמדונו הכימאים) וגם אינה צורה (עינינו הרואות), האש היא תהליך ועם זאת משהו שנראה ממשי מאוד. נוכח. אולי ניתן לומר כי האש מסמלת את תנועת הנפש האינסופית הדינאמית. עם כל זאת האש גם בעייתית ומסוכנת (ילמדונו הכבאים). כך מצאנו במסכת ביצה כח ע"ב:

תנא דבי ר' ישמעאל: אמר הקב"ה: ראויים הללו שתינתן להם דת אש.

איכא דאמרי: דתיהם של אלה – אש, שאלמלא לא ניתנה תורה

לישראל, לא היו כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

הקב"ה נדרש למשימה בלתי אפשרית בהמציאו לנו תורה שיצאה מתוך אש (האינסוף של האל) וצריכה להכיל בתוכה אש (האינסוף של נפש האדם). הקב"ה מצא את ישראל ראויים להכיל את הקונפליקט הזה שבין דת ואש. בין המסגרת והתוכן שרוצה לפרוץ גבול ולשנות את המסגרת. הדעה הנוספת המוזכרת במדרש זה רואה את הדת, התורה, כזו שבאה לרסן את האש, לקבוע סדר ומסגרת.

בעבר הזכרנו את חשיבות הכאוס בקיומנו האנושי והטבעי בעולם. היציאה מהסדר היא זו ששומרת על הסדר עצמו. כך כידוע גבולות המחלוקת מגדירות את ההסכמה, המלחמה מגדירה את השלום, וכיו"ב. מעבר לכך אף בתוך כל מערכת קיימות החריגות ממנה, כך במערכת דמוקרטית דרושים משטרה וצבא שאינם דמוקרטיים אך הם משמשים לייצוב הדמוקרטיה

והכרחיים לקיומה. כך מלך הוא מעל לחוק וישנן עוד דוגמאות רבות מכל התחומים.

על מנת ליצור מסגרת יש צורך בפריצתה מידי פעם, על מנת שהמסגרת תהיה אמיתית ורלוונטית יש צורך אף לשנות אותה ובשביל לשנות אותה יש לפרוץ אותה באופן 'לא חוקי' המערער את המוסכמות. התורה והאש הם אויבים בלב ובפש ועם זאת הם אלו המגדירים זה את זה באופן מיטבי, ובלעדי האחד האחר אינו קיים. בהיעדר חוק וסדר לא ייתכן לקיים חריגה ממנו כמובן.

לסיום, הושענא רבה הוא האחרון מימי הדין הפותחים את השנה החדשה:

למה נקרא שמו הושענא רבה? אמר הקב"ה לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום המיוחד, לכפר בו עוונותיהם זהו הושענא רבה.

על פי המדרש הושענא רבה נקרא בשמו היות והמושיע כאן הוא האל בכבודו ובעצמו. מה משכנע את האל להושיענו ביום זה דווקא בעת שאנחנו בסוכה? אם נחזור לדבריו של רבי נחמן, יתכן וזה בדיוק הזמן לתשובה אחרת, לא תשובה של יום כיפור, לא אווירת 'סליחות', לא במקום הרגיל שלנו. רגע לצאת למקום אחר ולעשות לשם שינוי משהו אותנטי יותר, משהו בעל משמעות מחוץ למסגרת. בלילה. בסוכה. את שאריות האוטנטיות הזו ננסה לקחת איתנו להמשך השנה לפחות עד סוכות הבא...

לקינוח: פתרון החידה משבוע שעבר:

בברכת שבת שלום, חג שמח,

סדר המכות: שורש, שורש, שורש,

שנה טובה וחתימה טובה, האם הכלל הבא נכון:

שני שרשים, שני שרשים, שני שרשים,

אריאל ז'יטניצקי. "לכל כלל יש יוצא מהכלל"

שני ענפים, שני ענפים, שני ענפים.

לפיכך 9 מכות יספיקו לנחמיה.

ולכל מי שתהה לרגע: לא, אין דבר כזה 'אש קרה' (מיקי הקוסם שם, שם).

בבלי, שבת דף קה.: "ורבי יוחנן דידיה אמר, "אנכי", נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית" (אני נפשי כתבתי ונתתי).

דף ששלחתי על פרשת ויקרא.

תודה למשה פרוכט על הדוגמא.

המדרש מובא אצל בעל ההגהות לספר המנהגים של הרי"א טירנא. ר' מנחם רקנאטי אף מזכיר כי בנוסחאות אחדות של הפיוט 'ונתנה תוקף' הוכנס שמו של הושענא רבה: "בראש השנה ישפטון וביום כיפור יכתבון וביום הושענא רבה יחתמון".

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע