פרשת נשא

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

שבועות – רות - פרשת נשא תשס"ט

"אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר-לְהַזִיּר, לַה'... יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה... כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ... עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא... כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַה' "

בפרשתנו בין השאר מופיעה פרשת נזיר. הנזירות, כפי שעולה מהמילים הראשונות של הפרשיה הינה בין אדם לקונו, בין אדם לעצמו. מעין תיקון המידות פנימי. הנזירות קיבלה ביהדות כמה פנים, כבר אצל חז"ל ניתן היה למצוא התייחסויות שונות לדמותו של הנזיר. כך בתלמוד הבבלי מצינו את ההתייחסות השלילית:

הרב הנזיר, הרב גורן והרב צבי

"וכי באיזו נפש חטא זה? - אלא מפני שציער עצמו מן היין נקרא חוטא" יהודה בשחרור הכותל

חז"ל רואים בנזיר מישהו שסר מן השורה ויצא מן הסדר ויש להחזירו למוטב ועל כן הוא מביא קורבן ויוצא מנזירותו אל חייו הרגילים. מנגד ניתן למצוא במדרש רבה על פרשתנו התייחסות

שונה לנזיר כקדוש:

"בא וראה שכל מי שמקדש את עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה זה לפי שמזיר את עצמו מן היין ונוהג צער בעצמו שלא יגלח ראשו כדי לשמור עצמו מן העבירה אמר הקב"ה הרי הוא חשוב

לפני ככהן גדול... אף נזיר נקרא קדוש שנא' כל ימי נזרו קדוש הוא לה'".

הנזירות כאמור בעלת היבטים שונים, אינו דומה פלוני שהזיר עצמו לאלמוני וכשם שאינם דומים זה לזה בכניסתם לנזירות כך אין נזירותם דומה וכמובן אין יציאתם ממנה דומה, וכך מובא (בבלי נדרים ט):

"אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר נזיר אחר... איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'."

שמעון הצדיק רואה את הנער שמולו כאשר דווקא נזירותו היא שמפריעה לו להתקדם הלאה כלפי מעלה, דווקא סיום הנזירות הוא שמביא את שמעון הצדיק לנשקו על ראשו ולברכו.

ההלכה לפיכך נראית לעיתים ככלי ריק. גידול השיער כמובן שאין בו ערובה למידות טובות, ובמקום ענבים יש שכר פירות כתחליף כך שגם כאן אין חידוש גדול. לכאורה המעטפת הזו של הנזירות שההלכה לאורך הדורות מאפשרת מסוגלת לשאת מטוב ועד רע מחטא ועד קודש, הכל תלוי מה יוצקים בפנים.

- המשך בעמוד הבא -

ולפני כן בעמוס ב, יא: "ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים...", ובאיכה ד, ז: "זכו נזיריה משלג, צחו מחלב".

הדברים הבאים, ברובם המוחלט, הינם דברים שזכיתי לשמוע בשיעור שהעביר הרב אביה הכהן בהקשר למגילת רות. לאור יופיים של הדברים אנסה להביא אותם כאן בקצרה ובדילוגים ניכרים ובתקווה שלא אפגום בעיקרם (על הטעויות, אם ישנם, אני לוקח את הקרדיט לעצמי).

בשעורים שיעברו בליל שבועות נהוג למצוא לא מעט שעורים העוסקים בדיני גיור וזאת בשל גיורה של רות (המואביה לשעבר). גיור זה אינו דבר של מה בכך בהתייחס לכתוב בתורה (דברים כג, ד):

"לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה': גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד-עוֹלָם".

רות כידוע היא תחילת שושלת דוד המלך וחז"ל הרגישו אמביוולנטיות בנוגע לכך שבפועל דוד הוא מלך ישראל וסמל המלכות אל מול העובדה שפשט ההלכה שנקבעה בתורה קצת מקשה על הייחוס שהיינו מצפים לו כשמדובר במלך ישראל. כך נראים הדברים במשנה ביבמות:

"עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות"

לכאורה לא פשוט מהיכן נפסק דין זה שהאיסור מהתורה מתייחס אך ורק לגברים בניגוד למה שמשתמע מהפסוק בספר דברים (ובניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות...)?! כעת נראה את הגמרא

(בבלי, יבמות עו:-עז.) עונה על השאלה הזו:

א"ר יוחנן דאמר קרא (שמואל א יז) "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר? ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי". ולא ידע ליה? [=מדוע שאול שואל מי זה הנער, הרי שאול הכיר את דוד]... [אלא כך אמר] שאול: אי מפרץ אתי אי מזרח אתי? [=האם דוד מזרע פרץ או מזרע זרח?] אי מפרץ אתי - מלכא הוי, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו. אי מזרח אתי - חשיבא בעלמא הוי [שאול חושש האם יש כאן טוען לכתר ורוצה לחפש אם יש סיבה לדאוג או לא]... אמר לו דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא דקאתי מרות המואביה [והלא עמוני ומואבי אסורים לבוא בקהל]. א"ל אבנר: תנינא [למדנו במשנה] 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'. [עונה לו דואג:] אלא מעתה ממזר ולא ממזרת?... [עונה אבנר:] שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג) "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם. [ענה לו דואג:] היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים. אישתיק [שתק אבנר]. מיד "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם" התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם [בפסוק אחד קראו לדוד 'נער' ובפסוק אחד קראו 'עלם'] הכי קא אמר ליה [כך אמרו לו לשאול:] הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש. שאל. אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אקשי להו דואג כל הני קושייתא [בא דואג והקשה עליהם את כל קושיותיו] אישתיקו בעי לאכרוזי עליה [נשתתקו ובאו להכריז על דוד כפסול לבוא בקהל]... אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית'. ומי מהימן? והאמר רבי אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו [שמואל הינו לאחר תקופת השופטים ומגילת רות היא בתום תקופת השופטים לפיכך יוצא ששמואל פסק לאחר שהמעשה נעשה ולפיכך אין שומעים לו] שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים מכל מקום" [מקרה זה שונה שכן שמואל ובית דינו קיימים בכל עת. כלומר שכאשר רות 'מתגיירת' הרי שאז כפר נפסקה הלכה זו].

בדילוגים המסומנים בשלוש נקודות... ובתוספת תרגום חופשי בסוגריים מרובעות [ ]. למעוניינים למלא את ליל שבועות בלימוד מומלץ לפתוח את המקור וללמוד את הקטע כולו.

בפשטות נאמר כי דואג האדומי דואג לקיום ההלכה ואין ספק שהוא גם משכנע מבחינה למדנית עיונית. כל ויכוח שהוא נכנס אליו עם טענתו לשוויון מיד נשתתק. דואג מתואר במדרשי חז"ל רבים ובדר"כ הוא מוצג באופן שלילי. בין השאר דרשו חז"ל את שמו 'שהיה מאדים פני הכל בהלכה'. כלומר שתורה היתה לו אך בין אדם לחברו בלשון המעטה היה חסר. בסופו של דבר ההלכה מוכרעת בהתערבות אלימה. לא בשיח, לא בפלפול. בחרב. בלית ברירה.

למיטיבי הלכת, הירושלמי (יבמות ח, ג) מביא גם הוא דין ודברים בנושא ומסיימם כך תוך שהוא דורש פסוק מדברי הימים:

"חושים ואת בערא נשיו". וכי יש לך אדם שהוא מוליד את נשיו? אלא שחש כנמר וביאר את ההלכה. "ויולד מן חודש אשתו" לא צורכה דלא ויולד מן בערה נשיו? אלא על ידיה נתחדשה הלכה: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית."

הירושלמי אומר מפורשות מה שמשתמע מהבבלי, ההלכה בעניין עמוני ומואבי היא אכן שווה לזכרים ולנקבות, עמוני ועמונית, מואבי ומואבית, אך באותו רגע בועז עצמו בקחתו את רות לביתו הוא זה שלכאורה מגיירה ומקבלה לעם ישראל, מחדש את ההלכה ומשנה אותה לעד.

עד כאן ראינו כי חז"ל מודעים לשינוי בהלכה ומודים כי היה כאן 'ביאור' שהביא לחידוש של ההלכה. אך עלינו לשאול את עצמנו, מדוע?

מגילת רות היא מגילה העוסקת בחסד, זה פשוט. המגילה הקצרה הזו

מכילה אך ורק אנשים שעושים חסד זה עם זה. כפי שהעידה נעמי על

רות ועל ערפה "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי". בועז עושה חסד עם רות כבר כאשר הם נפגשים לראשונה ומעיד עליה כי עשתה חסד עם חמותה. ובסופו של דבר נעמי עצמה שמשחררת את רות לחיים

חדשים עם בועז ומוותרת על האדם היחיד שנותר בחייה (היחיד ששמו אינו

מוזכר במגילה הינו אותו אחד שלא עשה חסד 'פלוני אלמוני') ורשימת

החסדים עוד ארוכה.

רות, גוסטב דורה 1965

אל מול החסד העצום הזה, אל מול שרשרת הארועים הזו בועז אינו מסוגל לעמוד בשקט, לפתוח רמב"ם ולדקלם את ההלכה. אל מול העוצמות הללו הוא חש כנמר, לבאר (לבער?) את ההלכה. הנה על ידי רות הלכה זו נתחדשה.

מגילת רות מתקיימת כנראה במקביל וכאנטיתזה לפרשת פילגש בגבעה, לקראת סוף ספר שופטים. ספר שופטים מאופיין במעגל קסמים שלא ניתן לצאת ממנו: חטא ← עונש ← זעקה ← מושיע ← חטא ← עונש וחוזר חלילה. המעגל הזה נפרץ כאשר העם מקבל על עצמו מלך. יתכן ורות כאימה של מלכות, הינה גם הסיבה העמוקה של היציאה ממעגל הקסמים הנורא הזה אל עבר משהו חדש וטוב. משהו בסגנון 'תעביר את זה הלאה'.

כאשר רציתי לומר כי הרעיון של חידוש ההלכה הוא טוב ויפה אך אל לנו לשכוח כי חידוש זה נעשה בטרם נקבעה ההלכה במסגרות המכוננות המוכרות לנו, שלף לפני הרב אביה את הגמרא הבאה ממסכת ברכות:

"בא יהודה גר עמוני לפניהם [לפני רבן גמליאל ור' יהושע] בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל? [מה הדין שלי, האם אוכל להתחתן עימכם?] א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל. א"ל ר' יהושע מותר אתה לבא בקהל. א"ל ר"ג והלא כבר נאמר (דברים כג) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. א"ל ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (בבלי, ברכות כח.)

ר' יהושע סובר שלא ניתן לייחס את האומות ולכן האיסור בטל, הוא אף מתעלם באלגנטיות משמו המפורש של הגר שבא לשמוע מה דינו. לפוסק 'ארגז כלים' איתו הוא יכול 'לשחק' ובעזרתו

לפעול. ההלכה הינה כלי ואת התוכן יש לצקת לתוכה. ר' יהושע הפחמי שבא מדלת העם לעומת רבן גמליאל שהיה שייך לשכבה מבוססת יותר, אליטיסטית (שכאשר עזב נוספו עוד תלמידים לבית המדרש), שניהם מוציאים פסקי דין בכיוונים מנוגדים. כל אחד כפי אמונתו והגיון ליבו [כמובן שלצורך כך יש צורך במנהיגים חכמים באמת, באנשים בעלי שעור קומה ומידות נאות ולוואי שנזכה].

בחג מתן תורה אנו חוגגים את נתינת התורה לעם ישראל. את החיבור שבין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. נתינת התורה אינה רק במובן של קבלת התורה כמוצר מוגמר אלא כקבלה של הזכות\חובה להמשיך ליצור בתורה, להמשיך לגלות אותה כפי המידות המתאימות בכל דור ודור, לפי לבושיה המתחדשים (והבלויים שיש להניח ביראה ואחר כבוד בצד).

"וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו למשה: אין שלום בעירך? [למה אתה לא אומר שלום?] אמר לפניו [משה להקב"ה]: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? א"ל: היה לך לעזרני. מיד אמר לו (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת". (בבלי שבת פט.)

משה מגיע לקבל את התורה ומופתע למצוא שהקב"ה טרם סיים את המלאכה. לכאורה ציפה משה לקבל 'תורה' מושלמת, מוצר מוגמר, והנה הקב"ה עוד עובד על זה. הקב"ה מצידו שואל את משה מדוע הוא אינו עוזר לו במלאכה. או אז מבין משה את משמעותה של קבלת התורה.

"כתר תורה מונח בקרן זווית - כל הרוצה ליטול יבוא ויטול"

לסיום: כאן יש אוסף ציורים של מתן תורה.

וחידה, כי כבר זמן רב שלא היתה אחת:

בעיה קשה ניצבת בפני ג'ון החלבן: שתי גבירות נכבדות מבקשות לקנות ממנו 2 ליטרים של חלב כל אחת. לאחת מהגבירות כלי שתכולתו חמישה ליטרים, ולשניה כלי בן ארבעה ליטרים. ברשותו של ג'ון 2 כדים מלאים, שתכולת כל אחד מהם עשרה ליטרים בדיוק. כיצד ימדוד שני ליטרים לכל אחת מהנשים מבלי לאבד חלב?

שבת שלום וחג שבועות שמח.

אריאל ז'יטניצקי

קשירת הכתרים מתחברת למדרש של ר' עקיבא שמסמל מהבחינה הזו את החיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]