פרשת משפטים

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

ואלה המשפטים...

פרשת משפטים 'תקועה' באמצע מעמד הר סיני, בני ישראל שמעו את עשרת הדברות בפרשת יתרו, לאחר הדיבר האחרון ישנה פסקה קצרה של סיכום או שיח כלשהו בין משה ישראל והקב"ה ולפתע פרשת משפטים מגיעה. הפרשנים הרגישו שיש צורך להסביר מה הפרשה הזו עושה באמצע מעמד הר סיני אי שם במדבר ומייד מאמצים את 'וו' החיבור להסברם:

"ואלה" – "כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" –

מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני"

כלומר שהחוק והמשפט נמסרו גם הם בסיני במעמד מכובד ומחייב מהקב"ה בעצמו. הנה לנו דוד המלך בחיבורו:

"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום - הללויה".

כמה דברים ניתן להבין ממאמרו של דוד:

א. 'דבר ה'' ו'החוק והמשפט' שניהם ניתנו לאדם ע"י הקב"ה מלמעלה (מסיני). ב. החוק והמשפט הוא במדרגה גבוהה יותר מדבר ה' שכן הוא ניתן לישראל בעוד דבר ה' ניתן ליעקב (ניתן לומר כי השם ישראל הוא המדרגה או הבחינה הגבוהה יותר של יעקב אבינו שכן ניתן לו לאחר מאבקו עם המלאך וכו' או לחלופין ההבדל בין פרט וכלל). ג. ההבדל בין ישראל לעמים אינו בדווקא בשל דבר ה' שנאמר לישראל (מה שיותר מתקבל על הדעת לחשוב) ואף לא בגלל החוק (שיש בו מימד של קביעה מלמעלה) כי אם דווקא בשל המשפט שניתן לישראל ('ומשפטים בל ידעום') – המשפט הוא המערכת הנתונה לאדם לכאורה (בניגוד לדבר ה' או אפילו לחוקיו).

ר' עובדיה ספורנו הולך צעד נוסף קדימה ומסביר על הפסוק הראשון של הפרשה כי כל המשפטים המפורטים בפרשה הם ההמשך וההתפרטות של הדיבר האחרון 'לא תחמוד', הספורנו מסביר כי הדיבר האחרון אסר עלינו לחמוד 'כל אשר לרעך' ולשם כך עלינו להבין קודם כל מה שלו ומה שלנו ומה של הרבים ומה הפקר וכיו"ב, שכן רק אז נוכל ליישם את הדיבר האמור, כאן באה

פרשת משפטים לשים סדר בדברים ולכן היא מופיעה בעיצומו של מעמד הר סיני.

פרשת משפטים מתחילה בדיני העבד העברי, לא

בדיוק עבודה מועדפת לפי התורה ולפי חז"ל, לבטח

לא מומלץ לחתום שם קבע. מצד הבעלים מדובר

בפתח לחטא קלאסי של חמדנות, הנובע מהרצון שהזולת יהיה שלי (חטא שסביר להניח שכולנו חוטאים בו איפשהו במסגרות שונות). חטא דומה הוא להפוך את האלוהים לשלי (הרבה מאיסורי העבודה זרה מופיעים בצורת "לא תעשו לכם"). העבדות מוזכרת לראשונה בתורה בספר בראשית לאחר חטאו של חם, בנו של נח:

למשל ברש"י על אתר.

מדבריו של הספורנו יוצא כי כל אותם דיברות שניתנו מהקב"ה לעם ישראל אין להם תוקף למעשה והם אמירות בעלמא אם לא ניתנה להם תשתית פרקטית ליישומם (בסיס התשתית המשפטית ניתן כאמור מהקב"ה אך פיתוחו והפסיקה לאורך הדורות ניתנה לאדם) והרי לנו מקום נוסף בו קביעותיו ומעשיו של האדם בעצם נותנות תוקף לדיבר האלוהי שבלעדיו הוא תלוש מכל ממשות.

"וַיִיּקֶץ נֹחַ, מִיֵיּנוֹ; וַיֵדַּע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר,

אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי

שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-

שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ."

נח מתעורר משכרותו ומקלל את בנו, חם, לאחר שגילה את מעשיו, והנה כך מתואר חטאו של חם:

"וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַגֵּּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ"

ראה והגיד זה חטאו - ראה בעיניו והגיד בשניו (בפה, בלשון, בשיניים, למה להיות קטנוניים?!).

חם חטא בכבוד אביו, הפר את האינטימיות שלו ופגע בחירותו של אביו לפיכך הפך לעבד. הוא אינו מבין חשיבותה של חירות, של אינטימיות, הוא חושב שהכל מותר לו, שאם ירצה הוא ינכס

אף את אביו לצרכיו וזה חטאו, לפיכך הוא נע על הציר שבין בן לעבד, הציר שכולנו נעים עליו הלוך ושוב ביחסנו לקב"ה, אבינו/מלכנו.

עבד משתחרר בשן ועין כידוע וחוזר להיות אדם פרטי. חז"ל למדים כי שן ועין אינם בדווקא השן והעין אלא כל 'ראשי איברים' שהם כל האיברים הנראים כלפי חוץ והמום שבהם אינו יכול

לחזור. ניתן לומר אולי כי השן והעין בהם חטא הם גם כפרתו של החוטא. כאשר השן והעין

מושחתות הרי הוא יכול לצאת לחופשי, קללתו מוסרת מעליו והרי הוא ככל אדם, כמעט.

ניקור העיניים מופיע בתנ"ך במקומות רבים כפעולה אותה עושה המנצח למפסיד על מנת לסמל את השפלתו ברבים, יש בכך גם אפקט של בעלות. למפסיד אין עיניים, הוא אינו יכול ללכת לבדו, אינו חומד דבר ואינו חוטא בעיניו לרצות את אשר לא לו, הוא נתון כולו לחסדיו של הזולת וכל אשר יחפוץ יעשה בו.

יתכן ומכל האמור עולה כי על האדם לזכור תמיד כי זולתו (וקניין זולתו) אינו קניינו ואם חטא ושכח זאת הוא עצמו הופך לקניין האחר. אם נשים לב הקללה של נח אינה על חם, כי אם על בנו של חם, כנען: "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו". יש האומרים שנח לא קילל אלא ניבא, נח הבין שחם לא יזכה ליחסים בריאים של אב-בן עם אביו כי אם של אדון-עבד, שהרי חם חושב

הביטוי 'עבד עבדים' הוא 'אוקסימורון' (ביטוי המכיל ניגוד פנימי), שכן לעבד לא יכול להיות עבד היות וכל מה שקנה – קנה אדונו ונראה שכוונת נח בביטוי זה היא רק להקצין את קללתו (או שמא לקלל על הדרך את שאר בניו?!).

לאחרונה שמעתי (מכלי שני אמנם) על בחור צעיר ומוכשר אשר גורלו לא שפר עליו והוא מרותק לכסא גלגלים. בעוד זולתו עוזר לו להיכנס לנוחיות הוא התלונן על כך שאינו מצליח לסגור את הדלת, זולתו רצה לסייע אך זה הגיב מייד ואמר "אנחנו הנכים, מזמן ויתרנו על הכבוד שלנו". לא תמיד אנו שמים לב אך הנזקקות והחשיפה יש בה משום עבדות לזולת. ויתור של האחד על החירות שלו רק כדי לא להטריח את זולתו...

גם העבד העברי חטא בקשור לקניין, וחמד את אשר לזולתו, שכן העבד העברי נמכר לעבד (לשש או ליובל שנים) בשל גניבה. ובסופו של דבר כאשר הוא משתחרר מעבדותו הוא דבר ראשון חוזר להיות הבעלים של דבר מה: "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:" (דברים, טו י"ד), כמו טייס שלאחר שמטוסו נפגע חוזר מייד לגיחה נוספת.

אמנם עבד כנעני, אך מבלי להכנס למהות ההבדל בין עבד עברי ועבד כנעני הרי שגם בעבד עברי יש ביטוי לשן ועין שכן אם הבעלים פוגע בו הרי הוא חייב "עין תחת עין, שן תחת שן" כמו פגיעה בכל אדם אחר, שהרי הוא שכיר ולא ממש עבד, אך היות ושעבוד האחר היא עבדות בסופו של דבר בין עברי בין כנעני, בין לשש שנים, בין ליובל ובין לעולם, סקירתנו תעסוק בעבדות באופן כללי מבלי התייחסות להבדלים הללו. בדבר הקשר לאיסור לא תחמוד וכפרתו ראה גם הערה קודמת.

מכילתא, תלמוד בבלי קידושין כד.

למעט העובדות שהוא בעברו היה עבד, שהוא יצא בשן ועין, ועוד כאלו...

"אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, ותיתן לנו נחלת שדה וכרם; העיני האנשים ההם תנקר - לא נעלה" במדבר טז, יד, מאשימים דתן ואבירם את משה על שררתו ורצונו כי כולם ימשיכו להיות תלויים בו; "ויאחזוהו פלשתים, וינקרו את עיניו; ויורידו אותו עזתה, ויאסרוהו בנחושתיים, ויהי טוחן בבית האסורים", שופטים טז, כא; "ויאמר אליהם נחש העמוני: בזאת אכרות לכם, בנקור לכם כל עין ימין; ושמתיה חרפה על כל ישראל", שמואל א יא, ב; "ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו; ואת עיני צדקיהו עיוור, ויאסרהו בנחושתיים, ויביאהו בבל", מלכים ב כה, ז; (ותודה לאראל סגל על ריכוז המקורות הללו).

שהכל שלו, אף בניו, לכן בנו יגדל תחת מעטה העבדות ולא ידע יחסי אב ובן תקינים מה שפרויד וחבריו כבר הסבירו לנו שכנראה יביא אותו לחיים שלמים של עבדות גם בבגרותו.

ומה זה אומר עלינו? מצד אחד להרגיש עבדים של הקב"ה, מצד שני לדעת שאנו בנים ולרצות מאוד להשתחרר מהעבדות הזו? איזה סבל אנחנו צריכים לעבור כדי להפוך לחופשיים,

לבנים? רבי ישמעאל מתייחס לנקודה זו ואומר כי גם האדם

קונה עצמו מהקב"ה כעבד מאדונו ויוצא חופשי, כך:

" והרי דברים קל וחומר: מה אם מידי בשר ודם קונה עצמו ביסורין, קל וחומר מידי שמים. וכן

הוא אומר: ' יסור יסרני יה ולמות לא נתנני ' (תהלים קיח). "

והנה לנו קל וחומר מעניין, הרי אם לא היינו קוראים את דבריו של רבי ישמעאל היינו חושבים ללא ספק כי קניינו של אדם חלש מקניינו של אדון העולם, והנה בפגיעה של שן ועין פג תוקף קניינו של בשר ודם, ולפיכך יש צורך, היינו חושבים, במשהו חזק יותר כדי להתנתק מקניינו של אדון העולם ולא די בשן ועין לצאת מקניין זה. זהו שלא... אומר לנו רבי ישמעאל, קניינו של אדון העולם הוא קניין 'חלש' יותר, או אולי נכון יותר לומר קניין מסוג אחר. קניין שיש בו מימד של חירות.

אין ספק שהקניין הכי קרוב שנוכל לומר שיש משהו משותף בינו ובין קניין זה של הקב"ה הוא קניין הקדושין בין האיש והאשה שגם בו מימדים רבים של חירות, גם הוא נמשל רבות ליחסי

הקב"ה עם כנסת ישראל. קניין הקדושין הזה אינו קניין רגיל אבל קצרה היריעה ועל זה נרחיב בפעם אחרת בעזרת המקדש את עמו ישראל באהבה. לפיכך היציאה מעבדות תחת אדון העולם לחירות לפני אבינו שבשמים נתונה לנו בכל קושי קל הפוקד אותנו בחיינו. ב"ה לכולנו ימים טובים וימים טובים יותר אז לכל אדם המפתח לחירותו מצוי בכיסו.

לסיום היות ונגענו בפסוק "חוקיו ומשפטיו לישראל" נביא משהו קטן מהמהר"ל (תפארת ישראל י"ז) בתחילת מאמרו על פסוק זה בו הוא מסביר מדוע ישראל נבראו (כעם) אחרי כל האומות האחרות ולא לפניהם:

" ודבר זה נתבאר למעלה כי אין ראוי לישראל רק הבריאה בסוף אחר כל האומות, ודבר זה נמשך אל טבע הבריאה: כי האדם שהוא מבחר המינים התחתונים, ובשבילו הכל נברא, הוא נברא באחרונה. ולא תמצא שום אומה בעולם שנבראת אחר ישראל, רק כולם קודמים להם, שאף אדום וישמעאל, וכן עמון ומואב, היו אומות גדולות קודם שהיו ישראל לעם, כאילו טבע הבריאה חייב דבר זה, כי הדבר

שהוא שלמות הכל ראוי שבו יושלם הכל."

לקינוח חידה: בשבוע זה מן הסתם ייעשו השוואות בין שבת שלום ובשורות טובות, משפטי התורה בפרשטנו ובין חוקי חמורבי אריאל ז'יטניצקי. הדומים להם באופן מפתיע אשר עורר דיונים רבים.

בהקשר לשאלה ששאלנו על הרמב"ם בשבוע שעבר:

בקשר לדין עדים זוממים הוצעו רעיונות שונים. לכאורה קשה מאוד שעדים יש הרבה מה לומר על הדומה והשונה בין שתי מערכות חוקים אלו, אך מבלי להיכנס זוממים דינם נגזר מ"גזירת הכתוב", בעיקר בהתייחס לעובדה שייתכן להם אף

גזר דין מוות. ניתן לתרץ זאת אמנם בצורות שונות החל מ-"מה הבעיה בגזר לעובי הקורה שאלתנו היא מה ההבדל בין דין מוות לפי גזירת הכתוב?" (?!) ועד לכך שאלו לא דינים שבין אדם לחברו חוקי חמורבי והמשפטים בפרשתנו אשר

אלא הענישה היא בשל השבועה לשקר ועוד ועוד. הטענה שניסיתי להעלות היא

בא לידי ביטוי ממש בתחילת הפרשה ומה

שבשל גורם ההרתעה האמיתי הקיים במנגנון זה מובטח שמי שנענש אכן עבר

משמעותו החברתית-משפטית-מוסרית-

את העבירה (שכן לכאורה יכולות להיות הזמות בלי סוף) ועל כן העונש יכול

להיות אף חמור כל כך. הווה אומר הענישה היא אולי גזירת הכתוב אך גזירה כלכלית-נפשית-פסיכולוגית-סוציולוגית-.... זו מעוגנת היטב בהגיון משפטי ובסדר חברתי מתוקן... (מולטי-דיסציפלינארית?!)?

יתכן כי הבנים האחרים של חם כבר היו גדולים ולכן כבר בגרו ועזבו את הבית הבן הקטן, כנען, עדיין מושפע מהתנהגות אביו.

משחק לשון, 'לבנים' יכול להשתמע son או white.

רבי ישמעאל במכילתא.

כנסת ישראל דווקא, ולא האדם הפרטי, ויש לתת על כך את הדעת מתישהו...

ומכאן, לכבוד ראש חודש אדר, הוכחה לפיקציה של ה"עם" הפלשתינאי ☺.

להעביר הלאה בשמחה ☺ | להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל] | אשמח לשמוע