פרשת מקץ

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

תש"עשבת ויהי מקץ

בפרשתנו ממשיך סיפורו של יוסף שילווה אותנו עד תום ספרנו, בראשית. יוסף מובא מהבור לפני

פרעה לפתור את חלומו, בעקבותיו הוא מוצא פתרון שגם מרגיע את פרעה וגם מספק לפחות

מקום עבודה חדש אחד בממלכה. במכרז על המשרה הנחשקת מתמודד יוסף ומקבל את התפקיד.

ג'וב חדש באימפריה, השר המשביר, בו ניתנות ליוסף סמכויות אכיפה

נרחבות ביותר להפקיע ממונם, נדל"נם ורכושם של עם הארץ. הוא אכן

מכלכל את האימפריה בתבונה עד שהיא הופכת ליצואנית התוצרת

החקלאית הגדולה באזור עוד בטרם הסכמי הסחר החופשי חשבו

להיכתב על קלף. יישובים, ערים וממלכות באים לרכוש תבואה,

חומרי גלם למזון ועוד, עודפי המטבע הזר במצריים גדלים והממלכות

Dream s’Pharaoh Interprets Joseph

הסמוכות ואף הרחוקות נעשות בעלות חוב לבית פרעה.

1860 Carolsfeld von Schnorr Julius

רבים מהמדרשים המלווים את ארועי הפרשה משתמשים בלשון של לווה ומלווה, ערב ונושה

וכיו"ב. כל קוראי המדורים הכלכליים, כל מבקרי לשכות ההוצאה לפועל וכל מי שקיבל טלפון

לאחרונה ממנהל הסניף בבנק וגם מי שלא, יודע שחוב צריך לפרוע וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

יוסף 'משחק' עם אחיו, ואין כאן המקום לדון את מעשיו, הוא

אוסר את שמעון ומחזיר את אחיו המבוהלים לכנען, מצויידים

בתבואה וכסף, כאשר ברקע ניצבת דרישתו לראות את בנימין,

אחיו הקטן. יעקב, האב השכול והזקן מלין על מר גורלו, על יוסף

שנטרף ועל שמעון שנאסר אי שם במצרים. והנה עוד זה מדבר

וראובן בא. כמי שקדם מאות בשנים לאמירתו של רבי שמעון בן

אלעזר "אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה

Julius,Egypt All Over Ruler Is Joseph 2

שמתו מוטל לפניו", מייד הוא נכנס בדין ודברים עם אביו:

1860 Carolsfeld von Schnorr

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ

נראה שאין צורך להסביר את האבסורד בהתבטאות זו של ראובן ובכל זאת מצא רבי לאמור:

הרי זה בכור שוטה! בניך לא בני הם, אתמהא?! bo g

אך נראה שיש לתמוהה גם על המשך דבריו של ראובן: uf)1

תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ (!) T (

ראובן, בכור שוטה כדברי רבי, מדבר גבוהה ותלוש מהמציאות והרי כיצד t hp

יביא את בנימין, כיצד הוא מסוגל להתחייב לכך? נראה שהרישא של דבריו aj o

אינה באמת עולה על הדעת, חוששני שעלינו להניח כי ראובן לא נתכוון שאכן ni r

אם לא יביא את בנימין יומתו שני בניו, אלא אמר זאת בדרך של הגזמה o

להראות עד כמה היה בטוח בעצמו שיוכל להחזיר את בנימין. לפחות כך הוא רצה להאמין.

אכן תשובתו של יעקב לא מאחרת לבוא:

וַיֹּאמֶר לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם... בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ

המדרש מביא כאן את השיח המלא (שטרם פורסם...) שנערך בבית המשפחה, אי שם בכנען:

אמר להן יהודה: הניחו לו לזקן הזה, עד שתכלה הפת, שנאמר: ויהי כאשר כלו לאכול וגו'.

א"ל יהודה: אבא, אם ילך בנימין עמנו, ספק נתפס ספק אינו נתפס, ואם לא ילך עמנו כולנו

משנה, מסכת אבות, ד, יח.

בראשית רבה צא, ט.

בפעם האחרונה שראובן היה בטוח בעצמו בפתרון שמצא בנסיון לסדר בעיה משפחתית אחרת הוא מצא עצמו ענוש לעד על בלבול יצועי אביו...

בראשית מח, לב (גילוי נאות, עשיתי משחק קטן עם קיצור הפסוק בעקבות...)

מדרש תנחומא בראשית, מב סימן ח.

מתים, מוטב תניח את הספק ותיטול את הודאי, אנכי אערבנו מידי תבקשנו, מיד שלחו עימהם

יהודה מתערב, על פי המדרש בגסות. ואכן הכתוב מתאר לנו כי שום דבר לא קורה בבית יעקב עד

אשר כלתה הפת, אז בא יהודה בדין ודברים עם אביו. נאומו של יהודה אינו שונה כל כך מנאומו

של ראובן: s'Benjamin in Cup the Finds Steward s’Joseph

Moeyaert Corneliszoon Claes)1627(Sack

אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ

אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ

וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָמִּים

אינני יודע אם היתה ליעקב ברירה לאור הרעב הכבד, אך עם זאת אין זה פשוט שהוא יסכים להצעת יהודה ובכל זאת הוא מסכים. יהודה כמובן אינו מציע להרוג את 'שני בניו', הם כבר אינם

בין החיים, לפיכך ההבדל המהותי בין ההצעות נשען בעיקרו, מלבד על התזמון, על סיומו:

וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָמִּים.

הרב והפילוסוף אליהו בן אמוזג בפרושו על התורה כותב כך:

מליצה זו יקרה עד מאד, להיותה מורה באצבע דבר שאינו מפורש בתורה, והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא בעצמו העונש לפני המשפט

האלוקי – ובמקום תשלום השכר והעונש. וזהו שאמר "וחטאתי לאבי כל

הימים " ובזה יש כדי בזיון וקצף.

ניתן לגשת שוב לפרקי אבות לדבריו של מי שהציץ (ונפגע), בן עזאי,

שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצווה - מצווה. ושכר עבירה -

יהודה וראובן, שניהם, יודעים שאין ברירה אלא לרדת למצרים לשבור אוכל, ושאין ברירה אלא לרדת עם בנימין, שכן ללא בנימין גזר דינם מוות. אך יהודה בניגוד לבנימין מבין שחטאים קיימים ושאין זה פשוט כלל ועיקר שיש להם באמת כפרה. יהודה מוכן לקחת את הסיכון שבחטא, הוא מסביר לאביו כי הוא מבין, אין ברירה, הוא מוכן לקחת את זה על הצמו במלוא המשמעות הקיומית של הדברים.

לכאורה יכלנו לסיים את דברינו כאן, אך נראה שיש חור קטן שעלינו למלא. מה קרה לו, ליהודה, שהוא לוקח אחריות שכזו? בשבוע שעבר לאחר מכירתו של יוסף ואבלו של יעקב בעקבותיו, נעלם

בראשית מג, ב-ג.

למעט עניין התזמון עליו עמדנו כאן ובהנחה שאכן לא נתכוון להרוג את בניו.

ובזהירות ניתן לחשוב שבאשמתו של יהודה, בשל אותה מכירת יוסף כפי שכתבנו בעבר...

כך הפסוק בתיאורו של יהודה ליוסף בשבוע הבא.

משנה, אבות ד, ב.

וכן המלבי"ם על הפסוק "את הברכה אשר תשמעו..." (דברים יא, כז): אם כן זהו עצמו מה שתשמעו אל מצוות ה' הוא הברכה, ולא תחשבו שהשכר שבעולם הזה הוא דבר שחוץ מהמעשה, וכמו האדון שיעד לעבדו שכר אם ישמע למצוותו ועונש אם ימרה דברו, שזה תלוי ברצון האדון ואינו רצוף בטבע המעשה עצמו; לא כן הוא, כי אם דומה למה שאומר הרופא לחולה, שאם ישמור הסדר שנתן לו ברפואה, יהיה בריא, ובהפך ימות, שזה מקושר עם טבע המעשה עצמו.

יהודה מבית יעקב. אולי בוש ונכלם, אולי מלא חרטה, אולי מנסה לברוח מהזכרון ומהחוויות הנוראות שמזכירות לו יום יום את כל אשר קרה לאחיו, ליוסף. המדרש, בהתמודדות עם נוכחות

סיפורם של יהודה ותמר באמצע הדרמה בסיפורו של יוסף אומר:

ר' שמואל בר נחמן פתח:... שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף; ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו; ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו; ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו; ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה; והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של מלך המשיח.

על פניו יהודה נראה כמי שבורח ומנסה להמשיך בחייו, אך כל אשר הוא

עושה אינו מצליח, אשתו ובניו שנולדו שם מתים בזה אחר זה בהתערבותו הישירה של הקב"ה. בורא אורו של משיח, עם יהודה שנראה כבורח אך רץ מבלי לדעת הישר אל גאולתו... הסיפור ממשיך עד אשר תמר מציבה 'מלכודת' של כבוד ליהודה. המדרש אף טורח לקשור בין מכירת

Bracelets,Signet his Gives Judah 17

יוסף ואבלו של יעקב ובין נסיון זה:

)1728(Tamar to Pledge in Staff and

"וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו"... אמר הקב"ה ליהודה: "אתה רמית באביך בגדי עזים חייך שתמר מרמה בך בגדי עזים".

תוצאת מאמציה של תמר היא הודאה של יהודה בחטאו.

חטאו כמי שלא לקח אחריות על התנהגותו, כמי שלא לקח אחריות על אשת בניו, שלא לקח אחריות על אחיו הנמכר ואף לא לקח אחריות על שאר אחיו המתמודדים יום יום בראותם את פני אביהם האבל בביתם.

יהודה לראשונה לוקח אחריות על מעשיו, עד כדי כך שהוא

'עוקף' את כל שאר אחיו:

כשנמצא בשקו של בנימין, כל אחד ואחד הפך פניו, (1517)Jaco,Pontormo ומי עמד כנגדו? הערב, ויגש אליו יהודה:

יהודה התחייב להיות ערב, "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָדִּי תְּבַקְשֶׁנּוּ". ערבות, כמו שלימד אותנו החכם באדם היא פתח לצרות, הערב נמצא בין הפטיש לסדן, בין הלווה למלווה, וכמו שפתחנו את דברינו, הלוואה יש להחזיר:

בְּנִי, אִם-עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ - תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ.

נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי-פִיךָ - נִלְכַּדְתָּ, בְּאִמְרֵי-פִיךָ.

כמו שהציעו בשבת האחרונה הרב אביה הכהן ב'עולם קטן' והרב יעקב מדן בגליון שבת של מקור ראשון, כל אחד בדרכו.

ורש"י שם: "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף, ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך"

בראשית רבה פה, א.

והמוות של השני אף מדגיש את הקשר הסמלי למכירת יוסף, אחיו: "לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו...".

בראשית רבה פה, ט.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו) –יש מהפרשנים המבינים כי במילים אלו היתה הודאה בחטאו של יהודה (ראו רמב"ן וכן רשב"ם שם).

אולי קצת בחוצפה בהתחלה...

מדרש תנחומא, בראשית מד, סימן א.

בקיצור, עדיף לא להיות ערב, אך עם כל זאת לימד אותנו אותו חכם מה לעשות כדי לצאת מהמצב

הלא נעים ולהביא לפתרון הנכון והראוי במצב דברים זה:

עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי, וְהִנָּצֵל--כִּי בָאתָ בְכַף-רֵעֶךָ;

לֵךְ הִתְרַפֵּס, וּרְהַב רֵעֶיךָ.

אַל-תִּתֵּן שֵׁנָה לְעֵינֶיךָ; וּתְנוּמָה, לְעַפְעַפֶּיךָ.

הִנָּצֵל, כִּצְבִי מִיָדּ; וּכְצִפּוֹר, מִיַדּ יָקוּשׁ.

יהודה כבר יודע להתרפס. יהודה למד, לצערו, להודות על טעויות בגלוי, בפומבי:

"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" - היינו דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב (תהלים פא) "עדות ביהוסף שמו", יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה.

אולי בשל גבורה זו של יהודה, לדעת מחד כי אין הדבר תלוי אלא בו ולקחת אחריות על גורלו של

הזולת 'זכינו' ואכן מאז נגזר עלינו "כל ישראל ערבים זה בזה".

קינוח ראשון לחנוכה כאן!

והשני: בקופסת הנרות שלי 7 נרות כחולים 10 נרות

אדומים ו-19 סגולים (ללא שמשים). בכל יום הדלקתי נרות בצבע אחיד, ביום שלישי הדלקתי כחולים. מה הדלקתי

וגם אחת ויזואלית: מה הקשר של האיש הזה לדברים

בימים ההם... בזמן הזה?

שתהיה שבת שלום,

אריאל ז'יטניצקי.

פתרון החידה משבוע שעבר:

החשמונאים הדליקו שני נרות יחד כאשר נר אחד הודלק משני קצותיו והשני הודלק בקצה

אחד. כאשר הנר שדלק משני קצותיו כבה, הודלק הקצה השני של הנר השני. כאשר כבה הנר השני היה זה הסימן לצאת מהמערות ולהפיל חללים באויב היווני...

שם, שם. יהודה ידע זאת עוד לפני שהוסר צו איסור הפרסום על הספר, שכן אלמלא כך, ממי למד זאת קהלת...?

פירושו: 'לך אל הלווה והתחנן לפניו שיחזיר את ההלוואה, לך אל המלווה והתחנן לפניו שיגבה את החוב מהלווה ולא ממך' – אם זכרוני אינו מטעני, קרן 'נדיבי ארץ' נוהגת בדיוק כך כאשר היא מנסה להיכנס בין חייבים מעוטי יכולת שהצליחו לעמוד על רגליהם ובין נושיהם כאשר היא 'מבקשת' שהלווה ישלם שליש מחובו לנושה, 'מבקשת' שהנושה יוותר כנגד על שליש מהחוב של הלווה והקרן משלימה את השליש האחרון.

ספרא ויקרא כו, לז; סנהדרין כז, ע"ב; שבועות לט, ע"א; ראש השנה כט, ע"א; רש"י ד"ה אף על פי שיצא מוציא.

להעביר הלאה בשמחה | להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל] | אשמח לשמוע