פרשת ויגש

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

בפרשתנו נגיע לשיא בסיפורו של יוסף עד שיידעך אייטם 'יוסף ואחיו' לקראת סיום הספר בשבת הבאה. בפרשה הקודמת יצאנו לפרסומות בשיא הדרמה בעוד מזימתו של יוסף מגיעה לתכליתה כאשר נתפס בנימין כמי שגנב ליוסף את גביעו ומתבקש להישאר עבד בבית יוסף. האחים עדיין אינם יודעים שמאחורי השר המצרי מסתתר לא אחר מאשר אחיהם הנמכר מהעבר. או אז

וַיִגַּּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

דיו רב יבש על מגילות הקלף בתיאורים של השיח שנמתח בין יוסף ויהודה ומשמעויותיו הרבות

הכמוסות בו תוך תיאורים ציוריים שונים, למשל כך:

כתיב: "מים עמוקים עצה בלב איש וגו' "

משל לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין,

ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר

חבל בחבל, ונימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה

ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין.

כך, לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר, עד שעמד האחים לפני יוסף על לבו. פרנץ אנטון מאולברטש, אוסטריה, 1796-1724

המדרש מתאר את יהודה כמי שמצליח 'לדלות' את העצה מליבו של יוסף. בהנחה שכולנו היינו גם בחלק הראשון של הסרט הרי שכולנו יודעים כי מי שמושך פה בחוטים הוא כמובן יוסף שתכנן את

כל המזימה ולא יהודה. אכן כך מופיע גם במקום אחר:

מים עמוקים עצה בלב איש, דא יהודה, והא אוקמוה בשעתא דאתקריב לגביה דיוסף על עסקא דבנימן, ואיש תבונה ידלנה, דא יוסף.

לכאורה מדרש הזוהר מתיישב יותר על הדעת שכן כל 'מזימתו' של יוסף היתה לראות אם אכן תיקנו האחים את דרכם, מאז יחסם הנפשע אליו, כלפי אחיו. כך עמד יוסף על מה שבליבו של יהודה ובעקבות 'הנסיון' הזה הרי שיכל לדעת בוודאות מה על ליבו של יהודה שהיה מוכן להוות בעצמו ערובה לשחרור בנימין. אם כך מי צודק המדרש הראשון או השני? למי היה סוד, ליוסף או ליהודה ומי ניסה לגלותו? כל זאת ועוד...

בתגובה 'לנסיון' שהציב יוסף עונה יהודה את שהוא עונה וכתוצאה יוסף מתוודע לאחיו, אגנולו מכך יוסף אינו יכול להתאפק עד שהוא מספיק רק לבקש שיצא כל ברונצינו, איטליה, 1503-1572 איש פרט לאחיו מהמקום ופורץ בבכי. בכייתו של יוסף רצופה אחד עשר פסוקים של שיח חד צדדי שמנהל יוסף עם אחיו ללא מענה מצידם ובתוך הפסוקים חוזר

המסר הבא בצורות שונות:

וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים

הדברים הבאים מבוססים בעיקרם על דברים שאמר הרב שג"ר בשבת ויגש, טבת תשמ"ב ואשר פורסמו בספר: הרב שמעון גרשון רוזנברג – שג"ר, פניך אבקש, דרשות שנאמרו בישיבת הכותל, בשנת תשמ"ב בהוצאת מכון כתבי הרב שג"ר.

בראשית רבה צג, ד.

זוהר מקץ, רא ע"ב (ויש שם עוד כמה אפשרויות לגבי מוטבי הפסוק... ע"ש).

בראשית מה, ג-יג ובתוכם: " כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם"," וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם"," שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם".

על פניו דבריו של יוסף מובנים, הוא נהנה ממעמד אדיר בממלכה החזקה ביותר באזור, מעז יצא מתוק. אחיו מפחדים שמא ינקום בהם בצדק והוא מנסה לומר להם, עזבו, הכל היה לטובה. למרות שהייתם רשעים היה מי שדאג לי. ממרומי מושבי אני מוחל

לכם. האחים, לא ממש קונים את זה. תודו, אתם לא הייתם

מאמינים, נכון? אבל אז רגע אחד פשוט גורם להם להאמין:

וַיֵבְּךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ

הבכי כנראה משכנע אותם, יש בו משהו אוטנטי, מסיר מסכות

יוסף מתוודע לאחיו

ועכבות. האיפור מיטשטש, זה אכן יוסף, אלו אכן העיניים, הפנים,

פטר פון קורנליוס, גרמניה, 8

המבע שהכרנו אי אז. הוא באמת חולם שהכל לטובה, הוא סולח גם אנחנו. 1867-1783

רגע, רגע, מה בעצם אמר יהודה ליוסף שגרם להתפרצות שכזו? מה פתח את הפתח הזה לגאולה בסיפור יוסף ואחיו? אם נקרא את הפסוקים נגלה כי יהודה לא אמר שום דבר משכנע לכאורה. הוא לא הוריד תירוצים מהשמיים, לא חיבר שיר יפה, הוא פשוט סיפר את הדברים כפי שהיו, זה

כי לא הוסיף בבקשה זו, רק שחזר כל הדברים לעצמו, להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון ה' יתברך בשמחה

יהודה חוזר על הסיפור, כל מה שהיה. הוא מספר על החזרה אל יעקב אביהם, על חששו של יעקב, על השיח בין יעקב ובניו ועל ההתחייבות שלו, יהודה. הוא מספר על חששו כעת לחזור בלי בנימין. למה יהודה נוקט בגישה זו? מה הוא חשב שישיג בכך? זהו, שהוא לא!

יהודה נקרא ע"י אמו, לאה, בשמו כי "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'--

עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה". יהודה מלשון הודאה. בעברית מודה על הטובה (תודה) ומודה על האמת (באשמה...) נכתבים באופן זהה. המשותף לשניהם מופיע בהקשר לוידוי

שכשאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצוות ה' והן כשעשה כמצוות ה' נקרא בשם וידוי,

Brothers His by Recognized Joseph

שעניינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט. Bourgeois Urbain Pierre onéL 1863

הודאה היא וידוי, קבלה של הטוב והרע כמו שהם. בשבוע שעבר הזכרנו את יהודה שלמד להודות על טעויות. הוידוי, שהוא חלק עיקרי בתשובה (שהיא חלק עיקרי בחיים בכלל) הוא בעצם סיפור הדברים כפי שהם. סָפֶּר. לעיתים כאשר אדם מוציא את הדברים מפיו הוא קונה לעצמו נקודת מבט חדשה שלא היתה לו עד כה. חיצונית במידת מה אל החיים שלו עד כה. נקודה זו יכולה

להיות לעיתים ניטרלית (יחסית...) ואז מתוך הוידוי יש מקום להגיע גם להודאה:

אבל כאשר מתוודה על החטא לומר חטאתי לה', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל השם יתברך לגמרי ומסלק בזה מאיתו היצר הרע לגמרי ומתדבק בו יתברך בהודאה זו...

אולי יש בזה בזה קצת "אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם; וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם" (משלי כה, כא)

אני מודה שזה קצת קשה להתיישב עם העובדה שהיה מוציא דיבתם רעה... ושזכר חלומותיו וש...

שפת אמת, ויגש, תרל"א

מלבי"ם דברים כו יג, התורה והמצווה, ד"ה ואמרת. וכן גם: הון עשיר, מעשר שני פ"ה, מ"י: "וכל מי שמודה מה שעשה הן טוב והן רע נקרא וידוי"

מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התשובה ה'.

יתכן וכוונת דברים אלו היא כי על ידי יצירת נקודת ייחוס חדשה וחיצונית, שכן לכל שיחה יש צד שני, הרי שהאדם יוצא מנקודת הראות הצרה שלו בה הוא רואה את עצמו כמרכז העולם. כתוצאה מהכנסת הקב"ה לשיח הפנימי הזה נוצרת תמונה חדשה שבה כבר לא 'מגיע-לי-הכל' אלא כל מה שהגיע לי - עלי לומר עליו תודה. להודות.

רבי נחמן אכן לוקח את הדברים לכיוון זה כאשר הוא עוסק בוידוי

... וְאִי אֶפְשָׁר לְהָשִׁיב הַמְלוּכָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַל יְדֵי וִדּוּי

דְּבָרִים לִפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם עַל יְדֵי זֶה מְתַקֵּן וּמַעֲלֶה בְּחִינַת מַלְכוּת

לְשָׁרְשָׁהּ וזהו: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים"...

אדם זקוק לנקודת ייחוס חיצונית כדי לראות את הדברים לאשורם

Brothers His by Recognized Joseph

שכן כל אחד מאיתנו שבוי במקומו, בהתניותיו ובהרגליו. כאשר אדם

Thevenin Charles 1789 רואה את הדברים כפי שהם הוא מסוגל להתוודות והוא מסוגל להודות.

ככה ממליכים מלך, פשוט נותנים לו מקום. זה מה שעשה יהודה, הוא קיבל את הדין, התוודה, הוא פתח ליוסף את הפתח להודות גם הוא, לבכות ולהתרגש ולחוות את הדברים כמו שהם ללא מסכות וללא נגיעות אישיות. והנה יוסף, לראשונה מתפרץ כמו ילד, בוכה ומדבר מבלי יכולת לעצור לרגע. חיים.

ונסיים בדבריו של הרב שג"ר כפי שהופיעו במקור:

זאת אינה הודאה של הפשטה שכלית אלא של העומק של הלב, של התום והעדינות והאהבה שבו; של היכולת לחיות ולראות את החיים ביופיים האלוקי העמוק ובזרימה החיה שלהם; של החסד האלוקי והתודה הנלהבת; של מסירות הנפש לבורא יתברך; של אותו דבר שלא ניתן לתיאור אלא רק לחיים.

שתהיה שבת שלום וחיים,

פתרון החידות מהשבוע שעבר:

אריאל ז'יטניצקי.

החידה הראשונה: ביום השלישי הודלקו 3 נרות כחולים, נותרו אם כך 4 נרות כחולים. המספר 4 אינו סכום של שניים או יותר מספרים טבעיים שונים, שאינם 3. לכן חייבים כל ארבעת הנרות הכחולים הנותרים להידלק

לקינוח: ביום אחד הוא היום הרביעי.

מתי הודלקו עשרת הנרות האדומים? עלינו לחפש את כל הקבוצות של מה הקשר של הסמל הבא

מספרים טבעיים קטנים או שווים 8, שאינם מכילים את 3 4-ו, וסכום

ישנן שתי אפשרויות בלבד. 7, 2, 1, ו 8, 2, בכל מקרה הקבוצה מכילה את המספר 2

לפיכך הנרות האדומים הודלקו ביום השני.

החידה השניה: בתמונה הופיעה אדולף כרמיה שבין כל פעליו היה ב-1860

מבין מייסדי חברת כל ישראל חברים (אליאנס) שמטרתה הייתה עזרה

ליהודים שהופלו על רקע דתי ונפגעו זכויות האזרח שלהם.

ליקוטי מוהר"ן ח"א, תורה ד (אגב, חג החנוכה, אותו השארנו מאחור השבוע, הוא מוקד של הודאה בתורתו של רבי נחמן).

ראה הערת שוליים ראשונה.

להעביר הלאה בשמחה | להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל] | אשמח לשמוע