פרשת וארא

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

כמה נקודות על המשא ומתן בין משה ופרעה בפרשת וארא (על עבודה זרה, חשיבה אסטרטגית ותורת המשחקים)

מאיורי המקרא של נחום גוטמן, 1933. 21 33.7 X ס"מ, עיפרון פחם ודיו על נייר.

"וַיֹאמֶר ה' אֶל משֶה בֹא אֶל פַרְעֹה וְאמַרְתָ אֵלָיו כֹה אמַר ה' שַלַח אֶת עַמִי וְיַעַבְדֻנִי:" (שמות ז 26)

אזהרה: הדברים הבאים הינם מהרהורי ליבו של הכותב ואין לראות בהם ייעוץ ו/או הנחיות ו/ או מוסר ו/או משהו אחר. על כל אחד לקבל חוות דעת מקצועית בהתאם למצבו הספציפי וכוונותיו הייחודיות לפני שיפעל בעולם הזה.

🙂 כן כן, שמתי תמונות בשביל הילדים הזכויות שמורות...

בואו ונשים לב לדין ודברים שבין פרעה ומשה (או בין משה ופרעה). לכאורה לכל אורך הדרך מהתל פרעה במשה ומשה משחק לפי שרביטו של פרעה ולפי הוראותיו. משה איננו מכתיב צעדים מבחינה אסטרטגית אלא נשאר תמיד המגיב (נשמע מוכר?). הוא אמנם מגיב בצורה שעל פניה נראית לא פורפורציונאלית (ונדרשו חז"ל להסביר את חטאיהם של המצרים ובעלי החיים לאורך הפרשה), אך הוא עדיין המגיב.

מכת הדם הינה לכאורה ה'מכה' הראשונה אחרי אותות ומופתים שלא הצליחו לעשות רושם והנה היא פגה מאליה (מדרך הטבע? מחסדיו של הקב"ה?).

ולאחריה מגיעה המכה השניה, צפרדע, מי קובע מתי מכת הצפרדע תיפסק? לא, לא משה כמובן אלא פרעה בעצמו, לבקשתו של משה:

ח, ה-ו "וַיֹאמֶר מֹשֶה לְפַרְעֹה, הִתְפָאֵר עָלַי, לְמָתַי אעְתִיר לְך וְלַעֲבָדֶיך ולְעַמְך, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְעִים מִמְך ומִבָתֶיך: רַק בַיְאֹר, תִשָארְנָה.: וַיֹאמֶר, לְמָחָר; וַיֹאמֶר, כִדְבָרְך--לְמַעַן תֵדַע, כִי-אֵין כַה'

האמנם היתה המטרה להודיעו כוחו וגבורתו של ה' מדוע

במכה הראשונה לא נתן לו את הבחירה מתי ייפסק הדם?

לאחר מכן, היינו מצפים לשמוע פניה של משה ל-ה' להפסקת המכה, אך אין בקשה של משה או פעולה למניעת המשך המכה אלא צעקה (הכצעקתה?!):

ח, ח "וַיֵצֵא מֹשֶה וְאהֲרֹן, מֵעִם פַרְעֹה; וַיִצְעַק מֹשֶה אֶל-ה',

עַל-דְבַר הַצְפַרְדְעִים אֲשֶר-שָם לְפַרְעֹה"

התנהגותו של משה מעוררת תמיהה, מדוע לצעוק? האמנם הקב"ה אינו שומע לו ללא צעקה זו? האם כוונת הכתוב היא אכן לתפילה. על פניו נראה כי צעקה זו כמו שאר הצעקות

המוזכרות בספר הינה בעלת משמעות של קושי קיומי, סבל,

תלונה ומורת רוח ולאו דווקא תפילה.

כך למשל: "הִנֵה צַעֲקַת בְנֵי-יִשְרָאֵל בָאה אֵלָי", "כִי-נִרְפִים הֵם--עַל-כֵן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר, נֵלְכָה נִזְבְחָה לֵאלהֵינו.", "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶר כָמֹהו לא נִהְיָתָה, וְכָמֹהו לא

מובא קומץ נבחר של אזכורים, ישנן עוד אזכורים רבים של צ. ע. ק בספר שניתן להבינם על דרך הפשט כצעקה.

תֹסִף.", "וְאֶת-צַעֲקָתָם שָמַעְתִי מִפְנֵי נֹגְשָיו, כִי יָדַעְתִי אֶת-מַכְאֹבָיו", "וַיָבֹאו, שֹטְרֵי בְנֵי יִשְרָאֵל, וַיִצְעֲקו אֶל-פַרְעֹה, לֵאמֹר: לָמָה תַעֲשֶה כֹה, לַעֲבָדֶיך", "וַיִצְעֲקו בְנֵי-יִשְרָאֵל, אֶל-ה'. וַיֹאמְרו, אֶל- מֹשֶה, הֲמִבְלִי אֵין-קְבָרִים בְמִצְרַיִם, לְקַחְתָנו לָמות בַמִדְבָר", "וַיֹאמֶר ה' אֶל-מֹשֶה, מַה-תִצְעַק אֵלָי;

דַבֵר אֶל-בְנֵי-יִשְרָאֵל, וְיִסָעו", "אִם-עַנֵה תְעַנֶה, אֹתו--כִי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָמֹעַ אֶשְמַע צַעֲקָתו".

כפי הנראה משה אכן נבהל... וצועק להפסיק את המכה שלא צפה את תוצאותיה "על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה". ברור שיש כאן משהו שונה ממכת דם או ממכת הכינים ונראה כאילו משה מבין כי אולי הנה 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', משהו כמו אליהו בהר הכרמל. הוא מחליט בעצמו מה יפעל אל, ולמרות שמטרתו אולי נכונה ("למען תדע כי אין כ-ה' אלוקינו"), הרי שדרכו נראית כהתערבות במעשי האל (ואני אזהר בדברי אך נראה כי היא גובלת בעבודה זרה, הפיכת האל לצפוי וקביעת מעשיו ודרכיו), על כן ייתכן כי משה מבין את אשר עשה וצועק, הוא נמצא במצוקה קשה. הקב"ה אכן מקשיב לו "ויעש ה' כדבר משה" אך הדבר כלל אינו ברור מאליו ונראה זאת שוב במכת הערוב בה ישנו שינוי של דפוס ההתנהגות הזה.

מכת כינים הינה מכה קצרה, לא ברור מתי היא נסתיימה וכיצד. הדבר היחיד המוזכר בה הינו לגבי המשמעות של הכרה בכוח עליון של חרטומי מצרים, לראשונה.

והנה התהליך שמשה עובר, בהוראותיו של פרעה, ממשיך גם למכה הבאה.

ח, כד וַיֹאמֶר פַרְעֹה, אנֹכִי אֲשַלַח אֶתְכֶם וזְבַחְתֶם לַה' אֱלהֵיכֶם בַמִדְבָר--רַק הַרְחֵק לא-תַרְחִיקו,

לָלֶכֶת; הַעְתִירו, בַעֲדִי. וַיֹאמֶר מֹשֶה, הִנֵה אנֹכִי יוצֵא מֵעִמָך וְהַעְתַרְתִי אֶל-ה', וְסָר הֶעָרֹב מִפַרְעֹה מֵעֲבָדָיו ומֵעַמו, מָחָר: רַק, אל-יֹסֵף פַרְעֹה הָתֵל, לְבִלְתִי שַלַח אֶת-הָעָם, לִזְבֹחַ לַה'. וַיֵצֵא מֹשֶה, מֵעִם פַרְעֹה; וַיֶעְתַר, אֶל-ה', וַיַעַש ה', כִדְבַר מֹשֶה, וַיָסַר הֶעָרֹב, מִפַרְעֹה מֵעֲבָדָיו ומֵעַמו: לא נִשְאר, אֶחָד".

הפעם משה אינו צועק לה' אלא מבקש ממנו. נראה כי ריכוך עמדתו של פרעה ("העתירו בעדי") משפיעה על משה שאכן "ויעתר אל ה'".

"הסכם בעל פה אינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו", כך

פותחים דיקסיט ונילבאף את הפרק ששמו 'התחייבות

אמינה' בספרם שתורגם ל'תורת המשחקים'. אחת הבעיות הבסיסיות במשא ומתן היא בכך שדיבורים הם רק דיבורים ויש צורך לתת להם תוקף מחייב כדי שהצד השני יבין שאינך נסוג מהם. פתרון לכך ניתן למצוא למשל בנקיטת מהלך של צבא וויליאם בשנת 1066 שהעלה באש את ספינותיו שלו וכך יצר אצל חייליו התחייבות בלתי מותנית להילחם ולא לסגת (מזכיר את ישראל בים סוף?), כנ"ל קורטז בכיבוש מקסיקו הורה לחייליו לשרוף את כל ספינותיו – התכלית הינה לנצח או לחדול.

כדוגמא הם מביאים בפרק קטע מהסרט ד"ר סטריינג'לאב

בו קיים מתקן יום הדין הכולל פצצות אטום המספיקות

להשמיד את כל החיים על פני כדור הארץ. המתקן אמור

המדובר לאחר מכת בכורות, כאשר המצרים גילו את המוות שפקד אותם. אם המדובר הוא בתפילה, מדוע שלא תוסיף איזו מן הבטחה זו? אלא המדובר בכאב וצעקה על האובדן. והנה באה הבטחת הקב"ה שעונש קשה שכזה לא יחזור שוב.

גם כאן המדובר בצעקה קיומית של כאב היתום הגר והאלמנה, וישנם עוד...

הנץ ממלטה דשיל המט.

Strategically Thinking

להתפוצץ באופן אוטומאטי במקרה של התקפה על ברית המועצות. כאשר שאל נשיא ארצות הברית אם מנגנון אוטומאטי כזה הוא אפשרי עונה לו ד"ר סטריינג'לאב: "הוא לא רק אפשרי – הוא הכרחי". המתקן במקרה זה הינו גורם הרתעה טוב שכן הוא הופך כל התקפה להתאבדות. הוא מוציא את היכולת למחול, לוותר, להיכנע או לסלוח מהצד השני ומשאיר את הברירה בידי התוקף, בעצם הוא לא משאיר לו ברירה כלל אלא להימנע מתקיפה.

מבחינה אסטרטגית משה נוקט בגישה זו המכונה בחשיבה האסטרטגית כ'הליכה על הסף', פעולה זו נעשית בין השאר, כפי שהודגם, ע"י הוצאת ההחלטה מידי השחקן המשתתף במו"מ כך שלא יוכל לחזור בו מדבריו, מה שהופך את פעולת הצד השני לפעולה הקובעת את העתיד. במקרה שלנו משה כבר אינו יכול להבטיח לפרעה כי המכה אכן תיפסק "והעתרתי אל ה'", משה אומר לפרעה כי הוא ינסה, עליו לבקש אך אין ערובה לכך. זאת על מנת ליצור הרתעה מהמשך המשחק

הזה אצל פרעה שמא בפעם הבאה כבר לא יוכל לחזור בו מהמכה שתבוא. לכאורה המשך של גישה כזו אמור לגרום לפרעה לסגת מאיומיו ומדרכו הרעה ואכן נראה כי פרעה כבר מתחיל להבין שההחלטה אינה בידי משה יותר ולכן הוא מבקש: "הַעְתִירו, אֶל-ה', וְרַב, מִהְיֹת קֹלת אֱלהִים ובָרָד; וַאֲשַלְחָה אֶתְכֶם, ולְא תֹסִפון לַעֲמֹד." פרעה מבין שאם ההחלטה לא בידיהם של משה ואהרון אין סיבה ש'יוסיפו עוד לעמוד' מולו שכן המו"מ הפך לחד צדדי. רק ע"י שליחת העם ממצרים יוכל פרעה להפסיק את המכות. משה ואהרון אינם רלוונטיים יותר. אך להפתעת הקוראים (אני הייתי המום בשבת...) ולמרבה הפליאה וההשתוממות משה חוזר בו מגישה זו ולכאורה גורם לפרעה במעשיו שלו להקשות את ליבו: "וַיֹאמֶר אֵלָיו, מֹשֶה, כְצֵאתִי אֶת- הָעִיר, אֶפְרֹש אֶת-כַפַי אֶל-ה'; הַקֹלות יֶחְדָלון, וְהַבָרָד לא יִהְיֶה-עוד, לְמַעַן תֵדַע, כִי לַה' הָארֶץ". משה מגלה לפרעה כי ההחלטה היא כעת כן בידיו של משה, הוא מבטיח לו כי הוא ישא כפיו והכל ייפסק. כבר לא מדובר בבקשה מגורם עליון שאין תוצאתה ידועה כי אם בהחלטתו של משה.

התוצאה: "וַיַרְא פַרְעֹה, כִי-חָדַל הַמָטָר וְהַבָרָד וְהַקֹלת--וַיֹסֶף לַחֲטֹא; וַיַכְבֵד לִבו, הוא וַעֲבָדָיו" כתוצאה מהתנהגותו של משה האיום האסטרטגי מוסר מעל המשא ומתן ופרעה מבין כי אכן הכל בידי משה, לפיכך הוא יכול להמשיך ולנהל משא ומתן מעמדת כח (או לפחות עמדה שוות ערך).

כלומר שמשה בעצם מכביד את ליבו של פרעה באופן אקטיבי.

אם נעיין בתחילת שליחותו של משה הוא מצווה ע"י ה' על העברה של מסר כי השחרור הינו בדרישתו של הקב"ה (ולא דרישתו של משה שהוא שחקן במו"מ): "וַיֹאמֶר ה' אֶל משֶה בֹא אֶל פַרְעֹה וְאמַרְתָ אֵלָיו כֹה אמַר ה' שַלַח אֶת עַמִי וְיַעַבְדֻנִי" לכאורה מלשון הפסוק משה הינו רק כלי מתווך, אין לו יכולת פעולה. כך גם ניתן להבין את דבריו של הקב"ה במענה הראשון למשה על חששו משליחות זו (אני חייב לומר שזה כבר לא פשט במובנו הפשוט... אבל זה בהחלט 'עושה שכל'): "וְאנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִיך וְעִם-פִיהו, וְהורֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶר תַעֲשון." (ולא להיפך, ח"ו, שמשה מורה לה' מה לעשות...), לכאורה גישה זו מבטיחה כי לפרעה אין בן שיח לדון איתו, ההחלטה אינה בידיו של משה (או אהרון) אלא בידי כח עליון.

האמנם היה פה פספוס של מו"מ מוצלח (ואולי מעשה אבות סימן לבנים...)? האם הפספוס הוא אכן חלק מעונשו של פרעה והכבדת לבו?

האם הפספוס הינו חריגה של משה מהוראותיו של הקב"ה (ומניעת כניסתו לארץ כעונש כמובן)?

בברכת יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע...

שבוע טוב וחודש מבורך.

'הליכה על הסף היא יצירה מכוונת של סיכון ניתן לזיהוי, סיכון שלא ניתן לשלוט בו לחלוטין. זוהי הטקטיקה שפירושה לתת למצב לצאת משליטה בכוונה, רק כיון שהיציאה מכלל שליטה עלולה להיות בלתי נסבלת עבוד הצד השני וכך לכפות עליו כניעה. משמעותו היא להתגרות ביריב ולהפחיד אותו ע"י חשיפתו לסיכון משותף, או להרתיע אותו בכך שנראה לו כי אם יעשה צעד לא שקול הוא עלול לערער אותנו עד כדי כך שנחליק אל מעבר לסף אם נרצה או לא...') תומס שלינג, Conflict of Strategy The(.

תרגיל דומה שאינו דמיוני עושות מדינות ע"י מערכות יום הדין בעיקר בנשק גרעיני. במקרה של תקיפה עוינת, המערכת תיתן מכה שניה (ע"י צוללות הנושאות נשק גרעיני בדר"כ) למדינה התוקפת, באופן אוטומאטי, מבלי יכולת לנטרל את המערכת. קיומה של מערכת כזו מבטיח כי אפילו איום להתקפה גרעינית לא יהווה חלק ממשא ומתן בשל חוסר האפשרות (והרצון) לממשו בשל תוצאותיו המחויבות.

שמעתי השבת בשמו של יניב הלר (יניב, סליחה אם שגיתי ו/או שיניתי ו/או...) כי עקשנותו של פרעה והקשחת ליבו נבעו מעצם בקשתו של משה ממנו ("שלח את עמי") שכן המצווה על משהו יצרו גדול יותר להימנע ממנו (שהרי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה).