פרשת שמיני

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשת שמיני תשס"ט

פרשתנו פותחת במאורעות היום השמיני לימי המלואים. מאורע הסטורי, כינונו של המשכן ועבודתו אשר לימים יהיה סמל ותבנית לעבודות המקדש של הכוהנים ביום-יום ובמועדים כגון

יום הכפורים, יום זה אף הושווה ע"י חז"ל ליום שנבראו בו שמים וארץ. במסגרת אותו מסע חניכה שמעביר משה לאהרון ולבניו אנו מתוודעים לטרגדיה נוראית שפוקדת את עם ישראל, את אהרון ובניו הנותרים, שני בני אהרון מוצאים את מותם בעבודתם. בעקבות מאורע זה מופיעה תגובתו הידועה של אהרון:

"וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" (שמות י, ג)

בעקבות שתיקתו זו וקבלת הדין אומרים לנו חז"ל שקיבל אהרון שכר

ומסביר רש"י כי השכר שקיבל הוא שנתייחד עימו דיבורו של הקב"ה.

אך במוות טרגי זה לא נגמרו מאורעות היום, משה מצווה את אהרון ושני בניו שנותרו שלא לנהוג

שום מנהג אבלות ולהמשיך בעבודת היום. במהלך היום, שהתחיל ממילא ברגל שמאל, ישנה תקרית נוספת, משה מגלה ששעיר החטאת נשרף:

"וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה--וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי

אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם..." (שמות י, טז)

משה כועס על אלעזר ואיתמר, שזה עתה שכלו את אחיהם, ושואל אותם מדוע שרפו את החטאת

ולא אכלו אותה כאשר ציווה אותם. לשמע חילופי הדברים הקשים בין משה ובין אלעזר ואיתמר מתערב אהרון בשיחה:

" וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה

אֹתִי,כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'? ". (שמות י, יט)

אהרון, כך למדנו, אוהב שלום ורודף שלום. השתיקה יפה לו. השתיקה, על פי רוב, היא מקור לשלווה ולא לעימותים ועל כן דמות אהרון השותקת מסתדרת יפה עם דמותו כאוהב ורודף שלום. אהרון, אחיו הגדול של משה מתבטל כלפיו כל הזמן, הוא מבין את גודלו של אחיו הקטן ואת תפקידו הגורלי ומקבל אותו עליו כמורה, איננו עדים לויכוחים או הפרת אמונים מצידו של אהרון, אהרון כאילו איננו אלא צלו של משה תמיד. בחילופי הדברים הללו בין אהרון למשה מעידים חז"ל כי אהרון דיבר

בעזות, האור החיים הקדוש התבטא כך:

משה מדבר אל אהרון ובניו

בבלי, יומא ד ע"א: "ומה אמור בעניין מילואים – אהרן פירש שבעה ושימש יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה. ואף לדורות כהן גדול פורש שבעה ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה, לאפוקי צדוקין, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו בעבודה".

בבלי, מגילה י ע"ב. הטרגדיה הנוראית של יום זה והשוואתה ליום שנבראו בו שמים וארץ אולי מעידה משהו נוסף על אותו יום בו נבראו ועל מעשה הבריאה ותוצאתו (הטרגית?) אך לכך יש לייחד את הדיבור בנפרד ב"ה.

נאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין ע"י הקב"ה.

דומה הדבר לנוהג שהיה קיים בעבר ובו טייס שמטוסו הופל הוצב מייד לגיחה נוספת על מנת להחזירו למסלול ולא לאפשר לטראומה להשתלט עליו.

שימו לב כי בכל הפרשיות משה נוקט בלשון "כאשר ציוה ה' את משה" או "כי כן צוותי" או אף "כאשר ציווה משה", רק כאן משה בקצפו נוקט לשון 'כאשר ציויתי' (י, יח) וצ"ע.

רש"י שם: אין לשון דיבור אלא לשון עז וכו'.

"רז"ל אמרו אין 'דיבור' אלא לשון עז, יורה על דברים קשים. צריך לדעת איך יוצדק עניין זה באהרון עם משה. ואולי כי לצד שאמר משה ל'בניו הנותרים' שהוא דיבור דומה לקללה והוא עדיין בחרדת לב על שני בניו שכבר מתו בו ביום והשטן מקטרג. ומה גם כששמע עקימת שפתיו של משה בדמיון הקללה לזה חרד ליבו ודיבר בקול גדול לפני משה כי נכמרו רחמיו אל בניו".

עזותו של אהרון באה לידי ביטוי ע"פ חז"ל בכמה אופנים (ביחד או לחוד). משה ואהרון יש הסוברים כי עצם הדיבור למשה שכלל לא פנה אליו אלא לבניו הוא מארק שאגאל עזותו ויש המפרשים כי בדבריו של אהרון נמצא כי הפר את מצוותו של

משה ולא אכל את החטאת כאשר ציווה משה. בשורה התחתונה אהרון דיבר בעזות.

לכאורה לאור הקירבה בין שני המאורעות, שתיקתו ועזותו של אהרון היינו מצפים כי כשם שניתן לו שכר על שתיקתו כך יענש על עזותו, אך לא

מצאנו אצל חז"ל דבר כזה ונראה שאף התורה מעידה כי משה מודה

לדברי אהרון " וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

ישנה אימרה שהשתיקה היא הסביבה אשר בה גדלים המילים. הכוונה היא כמובן לדממה שלפני ואחרי (ואולי אף בין אותיותיה והגיותיה) אשר נותנת למילה את עצמאותה ומשמעותה. כל הגיה מורכבת מחיתוכים של קול ושל שקט. אף בעבודת הכהן היום-יומית ישנה משמעות רבה לדממה זו, כך במשנה במסכת תמיד א, ד:

"מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום את המזבח, אומרים לו הזהר שמא תגע בכלי, עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור (...) אין אדם נכנס עמו, ולא נר בידו, אלא מהלך לאור המערכה. לא היו רואין אותו, ולא שומעין את קולו עד ששומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והן אומרים הגיע".

כל יום נערך פיס וזכה הכהן שזכה לתרום את המזבח. כעת עליו ליטול ידיו ורגליו בכיור, הבעיה היא שאסור לו לגעת בדבר בטרם קידש ידיו

ורגליו לפיכך מזהירים אותו שלא יתחיל בעבודה בטרם יקדש ידיו ורגליו. כעת דמיינו את כל חבריו הכהנים, את ראשי בית אב ממתינים בלא יכולת לראות את הכהן שנכנס לעבודתו, עומדים הם כולם במזרח ומדמיינים את פסיעותיו של הכהן שזכה לקראת הכיור, אם יישמעו רעש כלשהו שונה מרעש גלגל העץ המוכר הרי יהיה זה נורא. כה הולם המתח המוזכר במשנה האם יצליח להגיע לכיור מבלי לגעת בכלי בדרכו לשם, שמא יתבלבל, או שמא ייכשל ח"ו, הנה הדממה שנשמעה במהלך הליכתו מעידה כי לא נגע בדבר עד אשר בהגיעו לכיור נשמע קול העץ שעשה בן קטין, קול זה מקבל משמעות מהדממה שקדמה לו עד שחבריו הכוהנים אומרים "הגיע" ויכולים הם להתחיל בעבודתם.

את המילים 'ואכלתי חטאת היום' ניתן להבין הן כתיאור של המעשה שעשה אהרון והן כשאלה רטורית ששואל אהרון בתארו את המעשה שלא יעשה. יש המפרשים שאהרון אכל את החטאת אך ללא כוונת הלב ומשה הרגיעו שלא יעלה לו חטא היות ואכל.

אם אני טועה תקנו אותי כמובן...

חז"ל הכניסו עוד כמה מחלוקות לתוך דו שיח זה בין משה ואהרון הן בדיני עבודת הכהנים, בדיני הקורבנות ובדיני הוראה, לא נוכל להתייחס לכולן הפעם ☺.

לא מצאתי את מקורה (אם לא היתה אמרה כזו הרי כעת ישנה).

כהן שלא קידש ידיו ורגליו הרי הוא כזר או כעבד שנכנס להיכל ודינו מוות.

הזוהר על פרשתנו מביא סיפור זה:

"ר' יהודה ור' יצחק היו הולכים בדרך מבי מרוניא לציפורי והיה ילד עם חמור נושא יין מרוקח בדבש הולך עמהם. אמר ר' יהודה נאמר דבר תורה ונלך. אמר ר' יצחק: 'וחכך כיין הטוב הולך דודי למישרים וגו' וחכך כיין הטוב זה יינה של תורה שהוא טוב לכל (בניגוד ליין אחר שאינו טוב) גם לעולם הזה וגם לעולם הבא, וזהו יין שנוח לקב"ה יותר מכל ובזכות זה מי שמרווה עצמו מיינה של תורה יתעורר לעולם הבא ויזכה לתחיית המתים כאשר יקים הקב"ה את הצדיקים. א"ר יהודה 'דובב שפתי ישנים' הנה למדנו שאפילו בעולם הבא יזכה

לדבר בתורה. אמר הילד אם היה כתוב 'וחכך מיין הטוב' היינו אומרים כן אבל 'כיין הטוב' כתוב ולא 'מיין'. הביטו בו. אמר ר' יהודה: בני אמור דבריך כי יפה אמרת. אמר: אני שמעתי שמי שעוסק בתורה ודבוק בה ודבר תורה ההוא נשמע מפיו, ואינו אומרו בלחש, אלא מרים בו קולו, כי כך צריכים להרים קול בתורה, שכתוב "בראש הומיות תקרא" להרים רנה של תורה ולא בלחש..."

מבלי להכנס לעובי הקורה, הילד הקטן אינו שותק, הוא מדבר בפני שני חכמים אלו ואף מוכיח

להם את טעותם עד שנושקים לו בראשו וסופו של דבר הוא אף מלמד אותם במעשה בראשית, פסגת הסוד והקבלה. לעיתים יש להרים קול בתורה, כך עשה אהרון.

כפי שאמרנו כבר, בשתיקתו של אהרון הוא זוכה ל'דיבור'. נראה שגם ללא הפרשנות כי בכך זכה לפרשת שתויי יין שנאמרה לו מפי הגבורה הוא זכה לדיבור מול משה ב"וידבר אהרון". אין ספק כי ללא שתיקתו של אהרון לפני כן לא היה דיבורו כה עז. לא היה משה מקדיש מעצמו להקשיב לו

עד כדי ש'הודה ולא בוש לומר לא שמעתי'.

הדיבור, בו נתיחד האדם בבריאתו מהדומם, מהצומח ומהחי, הדיבור בו ברא ה' שמים וארץ, הדיבור בו בורא האדם עולמות

ומקיימן בתפילתו, מקבל משמעות רק אצל מי שיודע גם לשתוק.

כמו שנאמר: תמיד יש זמן להוסיף מילה, לעולם לא למחוק אחת.

.capital is word unspoken The שבת שלום,

.it squander can we or it invest can We

Notebook s'Twain Mark

אריאל ז'יטניצקי

להוספה או להסרה מרשימת התפוצה אנא עדכנו אותי: [כתובת מייל]

זוהר שמיני סז-עה. מה שמובא פה הינו תרגום חופשי לטובת הקוראים (לפחות לטובת חלקם).

אולי (!) אפשר להוסיף ולומר ש'בי מרוניא' במשמעו לרנן (דיבור) ו'ציפורי' מסמל שקט, אולי...

כלומר 'וחכך מיין הטוב' כלומר שיש בחיכו מיינה של תורה, ואז מתאים לדרשתו של ר' יצחק.

השיח ביניהם ממשיך הלאה, לא הובא כאן (צמאים? זוהר שמיני סז-עה).

כפי שתרגם אונקלוס את המילים "ויהי האדם לנפש חיה" – "והות באדם לרוח ממללא".

את הקשר בין דיבור לתפילה ולקיום היהודי ניתן למצוא בליקוטי מוהר"ן לח (מאמר 'מרכבות פרעה וחילו ירה בים', למי שעוד לא יצא מפסח...):"ותיקון הדיבור הוא ע"י התורה..."; וכן בליקוטי תנינא פ"ד.

בכך אולי מתקבלת משמעות חדשה לדברי חז"ל: "סייג לחוכמה - שתיקה".

וויליאם שיקספיר (?!).