פרשת קדושים

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשות אחרי מות וקדושים

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה', וַיָמֻּתוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל- מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת--אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן, וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל- הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה.

פרשתנו תחילתה באזהרה והוראת סדר לעבודת הכהנים במקדש וזאת לאחר טראומה לא פשוטה של מות שני בני אהרון במהלך עבודתם במקדש. הקב"ה פותח את דבריו בלא תעשה: "וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ" מצוּוה אהרון. לא בכל עת ניתן לגעת בקודש, גם אם תרצה, גם אם אתה

כהן. "וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן, אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת". ענן, ערפל, לא ברור מה יש שם, לא רואים ואסור לבוא, לא בכל עת.

בשיחה שהעביר הרב שג"ר בעניין ספירת העומר כדרך יציאה מהשגרה לעצמאות, אמר: "ההרגל הוא המקור של הריקנות והשעמום של האדם, של איבוד הרגישות והחיוניות שלו – דברים שפעם היו מרגשים אותו הפכו מכח ההרגל לדברים שחוקים ואפורים... מכח ההרגל נחסמת בפני האדם הדרך להתחדש, לראות דברים אחרת... הדרך להקריב "מנחה חדשה לה' ",

מנחת שתי הלחם..."

אל דאגה, ליד תמרור ה'אין-כניסה' יש גם פתח קטן, הקב"ה מסביר מתי ניתן לבוא, או ליתר דיוק, איך לבוא אל הקודש: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן, אֶל-הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת, וְאַיִל לְעֹלָה". בחטאת ובעולה ניתן להגיע לקודש, בחטא ובהתעלות. האותנטיות אינה נמצאת בשלבי הביניים, בהרגל ובשגרה, לקודש אפשר להגיע אך ורק ע"י נגיעה באמיתי, בקצוות. חטאת ועולה. בהמשך פרשתנו נקרא מדיני יום הכיפורים וגורל השעירים. ביום

החשוב בשנה מביאים לפני הכהן שני שעירים זהים. הכהן מוציא

פתק מתוך תיבה בה שני פתקים, על האחד רשום לה' ועל השני

לעזאזל. השעיר שגורלו לה' ילך לשחיטה והשעיר שגורלו לעזאזל,

לאחר שהכהן מתוודה עליו את חטאי העם, ישלח "בְּיַד-אִישׁ עִתִּי

הַמִּדְבָּרָה", האיש המסתורי יקח אותו ל'טיול' ואז "וְשִׁלַּח אֶת-

Hunt Holman William Scapegoat The

הַשָּׂעִיר, בַּמִּדְבָּר", חז"ל למדו כי השעיר לא זכה באמת לטייל במדבר אלא היה מושלך מצוק גבוה

וגופו היה מתרסק במורד ההר.

דומני שכל הפרשנים שאלו את עצמם את השאלה הבאה: "למה לעזאזל?", כמה שיטות נאמרו

בפירוש מצווה תמוהה זו. הרמב"ם לשיטתו טען כי עזאזל הינו פשוט מקום מרוחק. "ומכיוון ששֹעיר המשתלח בא לכפר על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא כביכול נושׂא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשׂריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו

לארץ גזרה, כלומר, גזורה מן היישוב... "

בעבר הזכרנו את הענן כמיצג את חוסר היכולת של משה להכנס למשכן והנה גם אהרון נתקל באותה בעיה, מדרש רבה זוכר זאת ומביא דווקא בפרשתנו מדרש זה: "בשכר 'כי ירא מהביט' זכה 'ותמונת ה' יביט'".

הרב שמעון גרשון רוזנברג, פניך אבקש, דרשות שנאמרו בישיבת הכותל בשנת תשמ"ב, עמ' 173-184. מי שירצה גם קשר ליום העצמאות המתקרב יוכל למצוא את הדרך משיגרה ל'עצמאות' בדבריו שם.

"ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע עד לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים" (משנה יומא ו, ו)

השגורה בפי רוב עמך ישראל.

'ואת חוקותי תשמרו' - דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? - תלמוד לומר 'אני ה' '; אני ה' חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן" (יומא סז ע"ב).

מן העבר השני כתב הרמב"ן, ואיתו נוספים, כי שעיר המשתלח מיועד לעזאזל, היינו לשטן ובדבריו גם מסייג ומסביר את הדברים לבל נחטא בהבנתנו:

"צוה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן... ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאיתנו אליו (-לסמאל = השטן) חלילה, אלא שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו לכך, והמשל בזה כמי שעשה סעודה

לאדון וציוה האדון את האיש העושה סעודה: תן מנה אחת לעבדי

פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו

יעשה עמו רק הכל נתן לאדון, והאדון נותן פרס לעבדו... ואמנם האדון ציור של עזאזל כשד דמוי עז,

במילון שדים מהמאה ה-19

לחמלתו על בעל הסעודה רצה, שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה – שיספר

(כן, יש מילון כזה...)

בשבחו ולא בגנותו"

'עזאזל' מוזכר מפורשות בכמה מהספרים החיצוניים כדמות שד. כלומר שעיר אחד לה' ושעיר אחד לשטן, רק לכאורה, כאמור. מלמד אותנו הרמב"ן כי מעשה השעירים נועד ללמדנו כי אף אם

כוחות של רע קיימים הם הרי הם מתקיימים רק בציוויו של הקב"ה. קשר נוסף בין השניים ניתן

ללמוד מלשון הספרא:

"לפני ה' פתח אוהל מועד", מעמידו בשערי ניקנור אחוריהם למזרח ופניו למערב.

הרב יעקב נגן עמד על הקשר שבין השעירים ובין שערי ניקנור:

מה נסים נעשו לדלתותיו? אמרו, כשהלך ניקנור להביא דלתות

מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו (בחזרתו) עמד עליו נחשול (סערה)

שבים לטבעו, נטלו (אנשי הספינה) אחת מהן (מהדלתות) והטילוה לים

ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה, עמד הוא (ניקנור)

וכרכה (חיבק אותה) אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו, והיה

מצטער (ניקנור) על חברתה. כיון שהגיע לנמלה של עכו הייתה מבצבצת

(הדלת הראשונה) ויוצאה מתחת דופני הספינה;

רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' מ"ו. הוא ממשיך בהסברה של מצווה זו: "... אלא כל המעשׂים האלה מְשָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר, שנקיים אנו מכּל מעשׂינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה".

רמב"ן עה"ת ויקרא ט"ז, ח

הרמב"ן מגלה את סודו של אבן עזרא על אתר וכן ר' צדוק בצדקת הצדיק תורה מ' הרואה בשעיר המשתלח אב טיפוס להתייחסות אל הרע בעולם. שהרי אם האדם מיוזמתו, היה מקריב קורבן לשטן, הדבר היה נחשב לעבירה, אך עצם הציווי של אלוהים הופך את הדבר למצווה. באותו אופן הסליחה ביום כיפור נובעת מכך שהאדם מגיע להבנה שזדונותיו כלולים ברצונו של הבורא ולא קיימת רשות שנייה, על כן נעשים לו כזכויות. בדומה לכך מפרש האר"י את המצווה של חג הפורים "מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לדידו, האימרה השגויה שיוצאת מפיו של המבוסם היא בבחינת שעיר לעזאזל, לתת לו את חלקו, וכדי שהאדם העושה זאת לא יענש, שכרותו מכסה על פועלו (בדף של פורים הזכרנו את דברי ר' צדוק וכן שאלנו איזו ברכה לדעת האר"י יש לברך שלא בכוונה, הרי לכם התשובה).

ביניהם בספר טוביה ובספר חנוך א' (ח: א) שם מוזכר כאחד מבני האלוהים המוזכרים, בבראשית (ב, ד), כמי שלימד את האדם את השימוש בנשק ובקוסמטיקה עקבות גלוי הסודות השמימיים (!) הללו בני האדם הושחתו וסרו מדרך הישר. האלוהים ביקש מרפאל לקשור את עזאזל להשליך אותו לתוך פתח במדבר ולכסות אותו באבנים משוננות ואפילה, שם ישכון לעולם ופניו לא יראו אור. עזאזל מוזכר גם בחזון אחרית הימים של אברהם בתור העיט מברית בין הבתרים, גם שם הקב"ה לא ממש מרוצה מתפקודו.

כאן נכנס הפרדוקס הידוע, האם הקב"ה יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים וד"ל ואכמ"ל.

ספרא, אחרי מות, פרשה ב.

השעירים והשערים, בתוך ספרו של הרב יעקב נגן, נשמת המשנה, עמ' 105-109; שם הוא מביא הקשרים דואלים מופלאים נוספים בעניין, אביא כאן רק נקודה אחת מהדברים ובשינויים קלים.

בבלי, יומא לח ע"א.

בקריאה ראשונה ניתן לחשוב כי אנשי הספינה רצו לזרוק את הדלת על מנת שלא יכבד משקל הספינה אך בקריאה חוזרת נראה כי "והטילוה לים ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה" נראה כי עשו זאת כמנחה לגורם כלשהו וניסו לפייסו על מנת שיניח להם הים. משלא עלה בידם לפייסו חשבו לתת כמנחה גם את הדלת השניה. התנגדותו של ניקנור למעשה והבנתו כי לא יתכן שאת כל 'נכסיו' יתרום לשטן ואף כוונתו להקריב את נפשו על כך הם שהביאו לגאולה. "אמר להם הטילוני עמה, מיד נח הים מזעפו", הגאולה צמחה דווקא מההבנה שהמנחה היא לה' ולא לאיזה אל-ים רשע כזה או אחר. שערי ניקנור אלו, על סמליותם זו, מהווים את הכניסה הראשית לעזרה במקדש. כך אומר מדרש רבה על פרשתנו:

"אמרו ישראל לפני הקב"ה אם תחנה עלי מחנה של סמא"ל לא יירא לבי שהבטחתני בזאת יבא אהרן אל הקדש"

הקב"ה הוא שנתן פתח כניסה זה (של חטאת) למשכנו, הוא שציווה להוליך את השעיר לעזאזל, הוא ש"בחכמה פותח שערים, בתבונה משנה עתים, מחליף את הזמנים", עליו מבטחנו. המדרש ממשיך:

"בזאת יבא אהרן זש"ה (משלי כד) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה... דא"ר יוחנן לעולם יעשה אדם עצמו קברניט האיך יכול לעשות מצוה"

אומרים בשם סיני זקן: 'אסטרטגיה ללא טקטיקה היא הדרך הארוכה לניצחון, טקטיקה ללא אסטרטגיה היא הרעש שלפני המפלה'. מעשה ניקנור מבהיר את ההבנה שלזרוק דלת אחת לסמאל זו טקטיקה אבל שלא לזרוק את השניה זו כבר אסטרטגיה. לעיתים צריך להיות קברניט, אסטרטג, לא רק טקטיקן. יש להמתין, לא לרוץ אל הקודש, לא בכל עת, זו אסטרטגיה. הסבלנות משתלמת.

מי שלקח את השעיר למדבר מנקודה זו הוא דווקא האיש העיתי, יודע הזמנים, היודע כי "לכל זמן ועת לכל חפץ, עת ספוד ועת רקוד. עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. עת לקרוע ועת לתפור. עת לאהוב ועת לשנוא. עת מלחמה ועת שלום". עת יטייל עם השעיר במדבר ועת ישליכו מראש הצוק... רק איש עיתי יכול לקחת משימה זו על עצמו, לא מי שחייו שגרה, לא מי ש'בכל עת'.

היות והתמקדנו דווקא בגישת הרמב"ן ומצדדיו לצורך האיזון ולסיום נביא עדות לגישתו של הרמב"ם, ממי שפסלו מוצב בכיכר רמב"ם ברמת גן, הלא הוא המשורר חיים נחמן ביאליק אשר נתבע לדין לאחר שאמר לצעיר שהעיר לו על כך שהוא מדבר יידיש, שיילך לעזאזל. בכתב הגנתו טען כך: "אפשר שהמלה חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל של מלה זו בשוק, אבל לפי פירושה המדויק והאמיתי הוא שם הר במדבר, לא רחוק מירושלים מהלך שתיים שלוש שעות במדבר

יהודה. והמקום הזה, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש"..

לסיום חידה: מה הקשר בין התמונה

אשמח לשמוע. הבאה והדברים האמורים (רמז וזה

כנראה לא ההר ממנו הושלכו השעירים).

אריאל ז'יטניצקי

מזוהה בדר"כ עם השטן, מלאך המוות וחבריהם...

אגרות ביאליק, ד', עמ' נב

להוספה או הסרה מרשימת התפוצה אנא עדכנו אותי: [כתובת מייל]