פרשת אמור

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

בסופה של פרשתנו ספור המכונה 'פרשת המקלל' וזו תחילתו (ויקרא כד, י):

"וַיֵצֵּא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִנָּּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִשְּׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִשְּׂרְאֵלִי: וַיִקֹּּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִשְּׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָבִּיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן: וַיַנִּּיחֻהוּ, בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם, עַל-פִּי ה'."

כמה שאלות מרכזיות מעמידים הפרשנים בעניין המקלל ואחד מהם 'מנין יצא?'. המדרש אומר כי מבית דינו של משה יצא, לברר את דינו בעניין נחלה, ולא הותרה לו נחלה בשבטו (דן) היות ואביו

לא היה ישראלי. במחאה או בתרעומת או בפגיעה אנושה החל להתקוטט עם איש אחר, ישראלי, וכתוצאה מכך גידף כלפי שמים.

בסוף פרשת קדושים הורה לנו הקב"ה דין מקלל (ויקרא כ, ט):

"כִּי-אִישׁ אִישׁ, אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ--מוֹת יוּמָת: אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, דָּמָיו בּוֹ" היות ודין זה עוסק במקלל אביו ואמו ולא במקלל כלפי שמים נותרנו בשאלה. מה הדין של אותו מגדף, מדובר בתקדים. המחוקק בכבודו ובעצמו נדרש לתת את דעתו בעניין. בינתיים הניחו את הנאשם במשמר עד שיתפרש דינו ומיד, ללא עינוי דין ארוך של חודשים על גבי חודשים, ללא דחיות דיונים ניתן הדין מאת ה' (ויקרא כד, יג):

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁוֹ; וְרָגְמוּ אֹתוֹ, כָּל-הָעֵדָה. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְא. וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה: כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח--בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת. וְאִישׁ, כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם--מוֹת, יוּמָת (...) וּמַכֵּה בְהֵמָה, יְשַׁלְּמֶנָּה; וּמַכֵּה אָדָם, יוּמָת. מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם."

עלינו לשאול מדוע מערב הקב"ה בתשובתו הן דיני מכה (אדם או אף בהמה?!) ביחד עם הדין שנתבקש לפסוק בגין המקלל. ללא ספק הקשר הפשוט ביניהם נבע מכך שבמקרה שלנו אותו בן אשה ישראלית ואותו איש ישראל עמיתו 'הלכו מכות' כמו שאנו נוהגים לומר והקטטה היא זו

שהביאה את אותו 'בן ישראלית-מצרי' לקלל.

האיסור לקלל את אביו ואת אימו בפרשה הקודמת מופיע מיד אחרי הפסוקים הללו:

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם--וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם: אֲנִי

ה', מְקַדִּשְׁכֶם. (ויקרא כ, ז)

כאשר אנו שומעים על מישהו לראשונה אנו נפגשים עם שמו. ה'שם' של כל אחד מאיתנו הוא לעיתים נקודת המפגש הראשונית ביותר שלנו עם האחר ושלו איתנו. במקרה של יחסינו לקב"ה (ה'אחר' האבסולוטי) 'השם' הוא כל מה שנותר לנו בעולמנו (המוגבל והנתפס, האדיר, העצום והיפה...). כאשר אנו עומדים בתפילה 'שם-השם' מהווה את הנקודה שבה לכאורה האדם פונה/מתייחס לקב"ה, לכאורה 'תופס' אותו. מפנה לו מקום בתוכו מכניס אותו למחשבתו.

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" אמר שלמה (משלי כ"ז, י"ט) ולמדנו על כך שהיחס בין אדם לחברו הוא כמו מראה ועל כן, "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָמִּים תִּמְצָאֶנּוּ", ודרשו חז"ל: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד רבים. משה הוא שהכה את המצרי כשיצא לטייל לראשונה במצרים, כזכור, המדרשים מחברים עניין זה לאביו של

הפרשנים נוקטים בגישות שונות ביחס לאמו של אותו מקלל, חלקם לגנאי וחלקם לשבח.

"ויתכן שהכו הנצים זה את זה, על כן נכתבה זאת הפרשה" (ראב"ע כד, יז)

מזכיר לנו מאוד את "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" שמתפרש לעיתים כדרישה לכינון חיי קהילה בריאים.

אותו מקלל עד כדי כך שאומר ר' יצחק קארו כי על-פי חז"ל, האיש המצרי, אביו של המקלל, הוא אותו "איש מצרי" שהרג משה כאשר ראה אותו מכה איש עברי. המדרש מציין שמשה הרג את המצרי בשם המפורש. עתה, במריבה שהייתה לבן האיש המצרי עם איש ישראלי אחר, מגלה לו הישראלי, תוך כדי מריבה, כיצד מת אביו. לדעת ר' יצחק קארו זאת תכונה יהודית ידועה שבשעת מריבה מזכירים נשכחות, בעיקר פגמים ודברים רעים במשפחה, אפילו עד עשרה דורות. מששמע זאת הבן רצה להתנקם כביכול בשם שבו השתמש משה להרוג את אביו. זאת גם הסיבה שמשה שאל את הקב"ה כיצד להעניש את המקלל, שאם לא היה שואל, היו השומעים והרואים יכולים להעלות בדעתם שמשה נוקם בבן בגלל ייחוסו כבן האיש המצרי. לאחר שהעונש ניתן בדבר ה' לעיני העם, ראו כולם שזאת היא ההלכה על פי הציווי האלוקי. עד כאן דברי ר' יצחק קארו.

כלומר אותו מעשה של משה הוא ששלח לחם זה על פני המים והנה ברוב הימים הוא מוצאו, משה גרם כביכול לכל הגלגל הזה להתגלגל...

ישנה אשליה בעולם שלעיתים כדי לתפוס מקום, כדי לבוא לידי ביטוי,

צריך להפעיל את המרפקים, לדרוך על גופות ועוד. סברה זו חדורה

עמוק עמוק בתוך העולם המסחרי והעסקי ולצערנו גם בעולם

הבינאישי. כפי שנראה לנו פה, האמת המסתתרת מאחורי הדברים

היא שמי שאינו מקבל את קיומו של האחר, מי שלא מפנה לו מקום,

סופו שמקומו שלו אובד. מי שאינו מקבל את קיומו של הקב"ה, לתפוס מקום ('מצטער זה שמור') מקומו של עולם, אין לו מקום בעולם 'מות יומת'. כדי 'לתפוס מקום' בעולם צריך דווקא 'לעשות

מקום' לאחר. זה מתחיל בקב"ה עובר דרך אב ואם, משם לשאר בני אדם וכדי להגיע לקב"ה צריך כנראה לעשות את הדרך הזו בכיוון ההפוך 🙂.

ספר ויקרא עלול להתפרש כספר שבא לשמר מעמדות בחברה ולהפריד בין הכוהנים ובין שאר העם. הפער בין כהן לישראל עלול ליצור בעיות חברתיות בעם (וכבר היו וישנם דברים מעולם). אותו 'מקלל' הגיע לאן שהגיע משום שהתנהגו אליו כאל מנודה, סביר להניח שלא בסבר פנים יפות הסבירו לו שאל לו לטעת אוהלו בנחלת שבט דן ("דן-ידין"), שאם לא כן אולי לא היה מגיע ל-"וינצו במחנה". הקב"ה לעומת זאת אין דרכו

לתפוס מקום ומהר... 7

כן אף לא לממזרים:

ויצא בן אשה ישראלית הה"ד (זהו שכתוב) (קהלת ד) "ושַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַדּ עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" דניאל (ג"א: חנניה) חייטא פתר קרייה בממזרים: והנה דמעת העשוקים - אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון? כך אביו של זה בא על

הערווה, זה מה חטא ומה איכפת לו? ואין להם מנחם - אלא - מיד

עושקיהם כח, מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכחה

של תורה ומרחקתן על שום "לא יבא ממזר בקהל ה'". ואין להם מנחם אמר הקב"ה עלי לנחמן לפי שבעוה"ז יש בהן פסולת אבל לעתיד לבוא... (ויקרא רבה וילנא לב)

שנדע לתת להכל מקום ולקרוא לדברים בשמותם. שבת שלום,

אשמח לשמוע. אריאל ז'יטניצקי

תולדות יצחק, פרשת אמור ודברים דומים נמצאים גם אצל ר' משה אלשיך בפירושו לויקרא כד: יב וכך מפרש גם ר' אליהו הכוהן האתמרי במגלה צפונות, קמא ע"ב.

באמת לא נחה דעתם של חז"ל מהריגת אותו מצרי וכמה דרשות נאמרו על מנת להצדיק מעשה זה וללמד בזכותו של משה, כמובן שהצורך ללמד בזכותו בדרש מסגיר את דעת חז"ל על פשט הדברים (ראה מדרשים על פרשיה זו).

לשאלתנו, מדוע גם החובל בבהמה נכלל בעניין ניתן כמובן להרחיב את המעגל או לפרש זאת כמקום השמור לקניינו של הזולת, בחרו כטוב בעיניכם וצ"ע.

מדרשי חז"ל והמפרשים מלמדים כי נהגו באותו בן ישראלית דיני ממזרות אע"פ שלא ניתנה עדיין תורה.

המעוניינים להצטרף לרשימת התפוצה או להיגרע ממנה, נא עדכנו אותי [כתובת מייל] וככלל אשמח לשמוע. 2