פרשת כי תשא
"פרשת כי תשא" — דף מתוך "בין הנכתב לנגלה — על פרשת השבוע", סדרת דפי פרשת השבוע של אריאל ז'יטניצקי: קריאה מחודשת בפסוקים, שאלות, מדרשים והרבה סימני שאלה. הדף מיועד לצפייה, להורדה ולהדפסה לשולחן שבת.
קריאת הדף כטקסטבלי לפתוח PDF
הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.
בפרשתנו ארוע היסטורי מכונן, מפגש יחיד מסוגו, בין משה הנביא, המנהיג הנבחר ובין הקב"ה נותן התורה. המפגש הזה מהווה את אחת מנקודות החיבור החשובות ביותר במהלך ההסטוריה היהודית, מעין רגע עמוק של קשר משמעותי אי שם בתוך ערפילי הר סיני. מנגד באותה פרשה הרגע המביש והמרחק ביותר שקיים בהסטוריה שלנו, חטא העגל.
במהלך המפגש אחד המושגים הבולטים בערפל שהם מטילים הוא מושג ה'פנים' המופיע במפגש בין משה והקב"ה כאשר לא נותר לנו אלא לתהות 'למה התכוון המשורר' בשימוש ב'פנים' במפגש זה.
המושג 'פנים' על צורותיו השונות מופיעות בספרנו, ובתורה בכלל, פעמים רבות הנה כמה דוגמאות הלקוחות רק מפרשתנו 'כי תשא':
"וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו... וּלְכַלֹּתָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... וַיִזֶּר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם... וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים... פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ... וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה... אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה... אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ... לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי... וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ... וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו, וַיִקְּרָא... וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם... שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶת-פְּנֵי הָאָדֹן ה', אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה... וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו... וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו... וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד- בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ..."
'פנים' מהשורש פ. נ. ה. כך לפי המילון. 'פנים' יכולה להיות אמנם נגזרת של 'פְּנִיה' (לפנות לכיוון מסוים), לפנות לעבר הזולת, אך יכולה גם להיות נגזרת של 'פנימה'. המילה פנים נטולת מגדר או כימות, ניתן להשתמש בה הן ברבים והן ביחיד הן בזכר והן בנקבה.
נראה שמיותר לציין את השוני בין הפנים לשאר חלקי הגוף, משהו מיוחד בהם בפנים שהם הם האדם עצמו. ללא צורך באיברים נוספים ראיית פניו של אדם כאילו משדרת לנו נתונים רבים יותר מכל חלק אחר בגופו.
הפנים הם המגע שלנו עם הסביבה, דרך פנינו אנו משדרים את מירב ההבעות כלפי חוץ, וחלק מרכזי מהתקשורת עם הסביבה נעשה ע"י הפנים (עיניים, פה, אולי אוזניים). הפנים הם לכאורה הקשר עם החיצון, הקשר עם האחר.
וכעת במעבר חד, הזוהר מספר לנו את הסיפור הבא:
אמר ר' שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר
לי: רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש
חלק א דף ב' ע"א (הקדמה, מצ"ב להלן), כאן הבאתי תרגום (ישנם נוסחים שונים), ההדגשות כמובן אינן במקור.
על הפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ, כו)
יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.
ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל".
וכמו שהשתתף "מי"ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו. וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו.
את הפסוק בישעיה "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" אליהו קורא כך: "את אלה ברא מי". כמובן שגם אחרי התרגום המובא פה הדברים נשארים סתומים. במקום כל התמונה הסתומה הזו מציב אליהו את הפרמטר 'מי'. 'מי' היא מילת שאלה, ריק. לעומת זאת, ממשיך אליהו בדבריו, 'אלה' מאפיין את הנגלה במציאות. ולכאורה אלהים לא עלה בשם, לא בא לידי ביטוי, עד שנתחברו הסתום והגלוי 'מי' ו'אלה'.
רבי שמעון בר יוחאי מהלך על חוף הים מביט לשמים, פותח עיניו ורואה את כל הדברים ה'אלה', 'השמים וצבאם' – כוכבי לכת, ירחים, גלקסיות ושמשות, אליהו אומר לו להביט לשמים ולראות 'מי'. אליהו אומר לרשב"י להביט לשמים בעיניים עצומות ולא בעיניים פקוחות. המבט הבהיר יותר, האמיתי יותר והנכון יותר הוא המבט על מה שלא רואים, בגלל שהוא קיים שם, ולא רק קיים, אלא אף יותר ממשי מהמעטפת החיצונית שלו שנראית לעין פקוחה.
סוד קיום העולם שה'אלה' לא עומדים מצד עצמם, הם עומדים בזכות ה'מי'
וה'מי' נוכח שם כל העת, זהו החלק של המציאות שאיננו מובן לנו ומבחינתנו
הוא מחוץ למושכל ולמושג.
הזוהר מסביר לנו שחטא העגל היה בכך שחשבו כי 'אלה' עומד בפני עצמו. "וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", המחשבה כי הנגלה אלינו הוא הדבר עצמו ואין בדבר עצמו משהו אחר שאיננו מבינים או משיגים היא אחד מיני רבים של עבודה זרה כאשר מדובר ביחס לקב"ה.
האחר הניצב מולנו, בין אם הוא הקב"ה ובין אם הוא אב או אם, אח או אחות, בן או בת, איש או אשה, עמית או טורף, הרי שרק פניו מתגלים אלינו. רק הרובד החיצוני של הדברים כפי שהם באים לידי ביטוי בכלים של עולמנו. הנשמה 'גבוהה' יותר מהכלים הללו, קיימת היא בטרם נפחה הקב"ה בם ושורדת היא אחרי כלותם. חלקה ואולי נכון יותר לומר שעיקרה לא בא לידי ביטוי, לא מוצא את המבע בעולם הזה. לפיכך ישנו לכל אדם ה'מי' שלו, שנותר נעלם מעיני כל (וכנראה גם מעצמו – 'מי אני?'). הענווה האמיתית היא להבין כי לאנשים ה'אלה' יש גם 'מי' – 'מי אלה'. יש מעבר להבנתנו, יש יותר ממה שאנו מסוגלים לקלוט. זה נכון על הזולת, זה נכון אף על עצמנו.
משה הוא האדם היחיד שזה ליחס מיוחד מאוד (אולי אפילו של חברות) עם הקב"ה שנאמר "וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים" ובנוסף על משה נאמר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אם ניתן בכלל לומר שזה חלק מהמציאות, כנראה שלא.
אגב, העניין של 'נקודה' המוזכר בדברי הזוהר כמסד שממנו נתפתחה המציאות הינו דוגמא קלאסית לתפיסה חיצונית של המציאות שיש לנו ע"פ רוב. הנקודה היא בעצם חסרת קיום (בגיאומטריה) היא חסרת מרחב ולפיכך חסרת קיום במישור הזמן, כלומר היא לא קיימת, לא היתה ולא תהיה, אך אנו נוטים להחשיב את הנקודה כשטח קטנטן, כראש סיכה ובכך בעצם מפספסים את ה'נקודה'.
וראה דברים יפים שכתב אריאל סרי-לוי מישיבת שיח בנושא זה.
ניתן אולי לומר כי בזאת מתברר הקשר בין ענווה ובין דיבור פנים בפנים עם הקב"ה. הענווה היא
תנאי לראיית הפנים, להבנה שיש כאן 'מי'שהו, לקבלת האחר והיא ההבטחה שלא ליפול למלכודת החיצוניות.
לקראת סיום: "ההוויה היפה ביותר שאנו יכולים לחוות, היא המסתורין. זהו המקור לאומנות ולמדע האמיתיים. אדם אשר חוויה זו זרה לו, אשר אינו מסוגל לעמוד בהתלהבות וביראה, חשוב כמת. עיניו עצומות לדעת כי מה שאיננו ניתן להשגה על ידינו, באמת קיים, ומגלה את עצמו בחכמה העילאית, וביופי הקורן ביותר, אשר אמצענו הדלים מסוגלים לקלוט רק בצורות הפרימיטיביות ביותר. הידיעה הזו, ההרגשה הזו, היא במרכז הדתיות האמיתית'' (אלברט איינשטין, אמונתי).
והנה לפי דברי הזוהר יש להוסיף שהידיעה וההרגשה הזו לא רק במרכז הדתיות אלא במרכז החיים עד כדי ש"בסוד זה העולם קיים".
ולסיום, יונתן רזאל, שווה להקשיב לזה במצב רוח המתאים
(או לביצוע החצי מקורי הזה).
שנזכה לאור פני מלך.
וכהרגלנו חידה לסיום: הקדמה, זוהר חלק א דף ב.
מה הקשר בין הנוסחאות הנ"ל לדברים שנאמרו כאן.
אריאל ז'יטניצקי
כמו שכתב רמי פורטיס "מי מסתתר מאחורי המסכה" (חתול מפלצת, רמי פורטיס וברי סחרוף)
גילוי נאות: אהבתי יותר את המקור.
חידה לשולחן שבת — כי תשא
וכהרגלנו חידה לסיום:
מה הקשר בין הנוסחאות הנ"ל לדברים שנאמרו כאן.
אם A = Int(A) אזי Int(A) = Int(Int(A))
A ⊆ B ⇒ Int(A) ⊆ Int(B)
Int(A) ∪ Int(B) ⊆ Int(A ∪ B)
Int(A ∩ B) = Int(A) ∩ Int(B)