פרשת כי תבוא

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשתנו מתחילה בתיאור מצוות הביכורים:

וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָמִּים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. (...) וַיִתֶּּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ-- וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

בקריאה של הדברים נראה כי מצוות הביכורים באה לחבר את האדם הנכנס לארץ ואת החיים הארציים העצמאיים אל מקורם. מעין תזכורת שהצמחים אינם צמחים מאליהם, הגשם אינו יורד

מאליו, והפרי אינו בשל מעצמו. מעין תזכורת לשותף המרכזי לכל אלו, הקב"ה.

במדרש תנחומא על אתר מצאנו את הדברים הבאים:

"אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני

הקדוש ברוך הוא מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות".

לכאורה קשה מה הקשר של התפילה והביכורים. מה גם שכולנו

מכירים ויודעים:

"אברהם תקן תפלת שחרית... יצחק תקן תפלת מנחה... יעקב תקן תפלת ערבית... תפילות

אבות תיקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות".

אז מה בדיוק תיקן משה ומדוע כנגד הביכורים. או במילים אחרות, מה רצה בעל המדרש תנחומא לומר לנו כאן. בנוסף, מדרש תנחומא מדגיש את התפילה כחשובה יותר ממעשים טובים: "לפי שחביב תפלה לפני הקדוש ברוך הוא מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות". והדברים קשים מאוד (!). מעשים טובים שייכים לתחום שבין אדם לחברו, בעוד שהתפילה שייכת לתחום שבין אדם

למקום. הייתכן כי התפילה חשובה מהמעשים הטובים?

לדברי המדרש התפילה באה לתפוס את מקום הבאת הביכורים, אם נעמוד על טיבו של מעמד זה ייתכן ונוכל להבין את טיבה של התפילה (אליבא דמדרש תנחומא לפחות). בני ישראל במסעם הארוך אל עבר הארץ המובטחת, מצפים להגיע למקום הנכסף. מי מהם כבר שכח לשם מה עליהם להגיע אל הארץ לאור תלאות הדרך. יתכן וחלקם כבר מצפים להגיע את סוף המסע. בשעה זו של נאומי הסיכום של משה, מוצא משה את המקום להזכיר להם כי הדרך עוד ארוכה ורבה.

בערך כמו השותפות בהכנסות של כל שומר חוק עם המדינה (מס-הכנסה על גווניו) בכל עסקיו...

מדרש תנחומא כי תבוא סימן א.

וידועים דברי המשנה האחרונה במסכת יומא: "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו".

המסע לא מסתיים בהגעה אל הארץ המובטחת. שגרת היום יום דורשת להקדיש רגעים מסוימים על מנת להרים את הראש מעלה, לפקוח עיניים ולהביט סביב לאופק רחוק יותר.

במהלך החיים עלול האדם להסתנוור ממעשי ידיו, מהישגיו ומכל הקורה אותו. מצוות הביכורים 'תופסת' את אחד הרגעים המשמעותיים הללו, הבשלת פרי האדמה, על מנת לחבר את האדם בחזרה למסלול.

מצוות הביכורים מורכבת משלושה חלקים: הנחה, הנפה וקריאה. המביא את הביכורים קורא את מקרא הביכורים המחבר בין מאורעות ההסטוריה של עם ישראל: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָגָּר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" דרך חייו בהווה: "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'", ועד לשאיפה לעתיד: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

כל מי שהתנסה בריצת ניווט יודע שלמרות התחרות והרצון להגיע ראשון, לעיתים כדאי להיעצר לרגע, להוציא מפה או מצפן ולנסות להבין מאיפה ולאן. מבט שכזה המכיל את העבר-ההווה- והעתיד מאפשר לאדם למצוא את מקומו ולבחון האם הוא אכן בדרך הנכונה, רק אז ניתן להמשיך ולרוץ.

על פניו נראה בפרשתנו כי מצוות הביכורים הינה מצווה חד פעמית, בראשיתית, בכניסה הראשונה של ישראל לארצם ותו לא. עם זאת חז"ל למדו כי הביכורים יובאו

בכל חג שבועות מידי שנה בעליה לרגל. מדוע הפכה מצוות הביכורים מאירוע חד פעמי לאירוע רוטיני שגרתי?

כשם שאחת ממטרות מצוות הביכורים לחבר ברגע חשוב זה בין האדם לבוראו כך התפילה מטרתה לחבר בין אדם לבוראו. במקור התפילה אינה שלוש פעמים ביום כידוע ואף אין לה טקסט קבוע כי אם שיח מזדמן בין אדם לקונו. היות וחז"ל היו ריאלים הם קבעו זמנים קבועים לתפילה, אולי על מנת לאמן את האדם לשוח, להתפלל.

הבילבול שהיה עלול לפקוד את ישראל בכניסתם לארץ פוקד את משה טרם המעבר. וכך ממשיך המדרש:

ומשה רבינו אף על פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, התפלל ואמר, אעברה נא ואראה וגו' (דבר' ג כה). ואמר לו הקדוש ברוך הוא, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, עלה ראש הפסגה (שם שם כו-כז). לכך נאמר, היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות.

משה רבינו רוצה גם הוא לעבור את נקודת הסיום, להגיע. הקב"ה נאלץ להזכיר לו כי המסלול שלו שונה. אין כאן עניין של להגיע או לא, אלא פשוט לעשות, להתקדם, כל אחד לאופק שלו. התפילה של משה החזירה אותו בסופו של דבר בחזרה למסלול הנכון, תפילתו של משה פתחה את הפתח לתשובתו של הקב"ה.

התפילה היא אכן שיח, שיח שצריך להיות כן ואמיתי, שיח אוטנטי אשר האדם שותף מלא בו (ולא קריין...). התפילה היא מוקד היצירה של האבות, היא העשייה של מלאכת הקרבנות. ככלל, מי שאינו מסוגל לעמוד ולדבר מול רעהו, סביר להניח שיקשה לדבר מול הקב"ה. הקושי שלו הוא עם הזולת, ועם עצמו.

כפי שהפנה את תשומת ליבנו לכך הרב אביה הכהן.

אולי בשל המקורות בספר שמות המנותקים מ"והיה כי תבוא" (שמות כג יט, שמות לד כו).

התפילה היא הפעולה המציבה את האדם במקום בו הוא נמצא, המגדירה את האדם. דוד המלך כתב "וַאֲנִי תְפִלָּה". כשם שהשיח עם האחר מציב את האדם במקומו. היכולת לדבר עם הזולת,

פועלת כלפי פנים וכלפי חוץ כמו שנאמר ליעקב "כי שרית עם א-לוהים ואנשים ותוכל". יתכן ומהסיבה הזו הביא המדרש את סיפורו של משה ביחד עם מצוות הביכורים וביחד עם קביעת התפילות.

כאשר אדם חווה מאורע מיוחד (אפילו אם הוא מתרחש פעם בשנה, ק"ו פעם בחיים), הוא עלול לפספס אותו בשל הסגירות שלו. על מנת לחוות את הדברים יש צורך בפתיחות מסויימת, לאו דווקא כלפי חוץ אלא כלפי פנים. אדם שליבו פתוח למתרחש, הוא זה המסוגל להודות לקב"ה, להתפלל, להתחבר עם זולתו ובסופו של דבר אף לשמוח עם הלוי והגר.

בברכת "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים" 🙂

שתהיה שבת שלום,

פתרון החידה משבוע שעבר: הבהרה: החידה משבוע שעבר נכתבה לפני למעלה משלושים

אריאל ז'יטניצקי.

שנה ופורסמה בגליון הליכות במדור הליכות לנוער.

הפתרון: יש לקחת מהשק הראשון מטבע אחד, מהשק השני

שני מטבעות, מהשק השלישי שלושה מטבעות... וכן הלאה. לשקול את כל המטבעות שנלקחו ולבדוק מה המשקל החסר.

על פי המשקל שחסר נדע מהו השק בו המטבעות קלים יותר.

בעלייתם לארץ קיבלו משפחת שמואלוביצקיוביץ' חלקת אדמה בצורת ריבוע

אשר בה הוחלט להקים את ביתם (בצורת ריבוע גם הוא אך קטן יותר),

ומסביב לו לגדל שני מינים שיובאו מהם ביכורים בבוא העת.

היות וביתם היה ריבוע באמצע החלקה החליטו להקיף את הריבוע בעיגול

ובשטח שבין העיגול לביתם יגדלו עצי רימון. בשטח שיישאר (בין העיגול

לגבולות החלקה שקיבלו) יגדלו עצי זית. רימון

החידה: איזה שטח גדול יותר, של עצי הזית או של עצי הרימון?

ועל רבקה ויצחק סיפר מדרש בבראשית רבה (ס, טו): "ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" (בראשית כד, סד): "צפתה שידו שטוחה בתפילה, אמרה: ודאי אדם גדול הוא".

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע