ט"ו באב

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

נשים אנשים ומה שביניהם

שיח לכבוד ט"ו באב

בשעה טובה עברנו את ימי בין המצרים ואת ט' באב והנה אנו מתקרבים לקראת ט"ו באב. תאריך זה תפס מקום במסורת היהודית כיום טוב (ייתכן שבעבר יותר מאשר בימינו). בשונה מחגים

ומימים טובים אחרים, ט"ו באב אינו מוזכר בתורה והוא ככל הנראה מועד 'אנושי' יותר, ניתן לומר אולי יום טוב 'תוצרת הארץ', שנולד כתוצאה מהחיים עצמם, ולא בשל 'הוראה מגבוה'. את אחת העדויות על אופיו של יום זה מוזכרת במשנה המסיימת את מסכת תענית:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות (רוקדות) בכרמים...

החג עצמו נקבע ככל הנראה מכמה סיבות המובאות במקורות שונים וחלקם אף בעלי אופי רומנטי

במקצת. ברצוני להתייחס לעצם התבטאותו של רבן שמעון בן גמליאל, מבלי להיכנס רבים להיבטים שונים ומעניינים שעולים מתוך משנה זו. לשם המחשה, הבה ננסה לדמיין לרגע התבטאות של רב כלשהו בימינו שיאמר "לא היו ימים טובים לישראל כליל שבועות שבהם יוצאות בנות ישראל לבושות הדר, סובבות בשיעורים שונים בערי ישראל ו...". נראה שלא ימצא כיום רב שיביע עצמו באופן זה בפומבי, לכל היותר יזהיר את תלמידיו כי עדיף שיישארו בבית המדרש בליל שבועות ולא יסתובבו 'ויתבטלו' ברחובה של עיר. רבן שמעון בן גמליאל לעומת זאת, שם את ליבו ונפעם מהיופי הנשי ומהחגיגה שבנות ישראל חגגו יחדיו. לדעתו, מאורע זה הוא הנותן טעם ומשמעות לאותו החג.

במקומות רבים בספרות חז"ל, בתלמוד ובמדרשים שונים ישנן

התייחסויות של חז"ל לנשים כמקור השראה ויופי. התבטאויות אלו

הינן התבטאויות פומביות אשר הובאו בתלמוד על מנת להיות מקור

ללימוד. כך למשל התבטאות נוספת של רבן שמעון בן גמליאל המופיעה

מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה

ביותר אמר: "מה רבו מעשיך ה'".

באופן דומה נוכל למצוא התבטאויות, שהן אף 'ישירות' יותר, של חכמים נוספים. כך למשל במסגרת דיון בתלמוד העוסק באיסור ייחוד, כאשר נמנים בו דעות שונות למידות הזהירות הראויות לנקוט בהם, מובאים דבריהם של ר' מאיר ור' טרפון אשר ביקשו מבני ביתם 'שיישמרו עליהם' פן יתייחדו עם מי

שעלולים יהיו לעבור איתם עבירה:

אמר רבי מאיר: הזהרו בי מפני בתי!

אמר רבי טרפון: הזהרו בי מפני כלתי!

מאמר זה מופיע בגרסה שונה במקצת בספר היוצא לאור בימים אלו: כי מצאי מצא חיים, אסופת מאמרים לכבודו של חיים (הנרי) טראו. [אשר במקרה לגמרי הוא גם חמי היקר...]

רמז לחג זה ניתן למצוא כבר בספר שופטים (כא יז-כא), לאחר סיפור פילגש בגבעה, שם נכתב כי החג נחוג עוד בעבר – "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה". מהתיאור המוזכר שם נראה שמדובר על חג הקשור לכרמים, ומן הסתם בקשר לבציר. תקופת בציר הענבים נמשכת בחודשי שיא הקיץ (יולי-אוגוסט), וט"ו באב חל באמצע תקופה זו. הקשר בין אהבה וכרמים בא לידי ביטוי גם בשיר-השירים.

כגון: התרת נישואין בין השבטים, וכן התרתם להינשא עם שבט בנימין.

עבודה-זרה כ, א.

רבן שמעון בן גמליאל, ר' מאיר ור' טרפון ראו שלשתם אישה יפת תואר עומדת מולם. בעוד רבן שמעון בן גמליאל בירך על הטובה, ר' מאיר ור' טרפון החלו לחשוש מהרעה. על כן מוצא עצמו רבן שמעון בן גמליאל מברך את ריבון העולמים (ומתקרב אליו) בעוד ר' מאיר ור' טרפון מוצאים עצמם דווקא חוששים מעתידה של מערכת היחסים בינם ובין ריבונו של עולם.

אכן לאורך השנים בכל הקשור ליחסים בין המינים הלכו מורי ההוראה וסייגו סייגים והורו

הוראות אשר המטבע העיקרי המשמש בהם הוא 'האיסור' וההרחקה. ייתכן שהתייחסות זו וריבוי האיסורים שהיא כללה הצמיחו ברבות השנים את הקשר של 'אשה - איסור', והיתה לכל

הפחות בין הגורמים שדחקו עם הזמן את הנשים מהמוסד הרבני-דתי.

באסופת מאמרים זו כתב הרב יאיר דרייפוס במאמרו, כי אחד ממאפייני הזקנה הינה ההשלמה

עם הגוף וקבלתו. השלמה שכזו מביאה לא רק השלמה עם הגוף שלי – ה'אני', אלא גם קבלה של הגוף של 'האחר'. ובנידון דידן – בת המין האחר, האשה.

במקומות רבים במחשבה היהודית בפרט, ובמחשבה המודרנית בכלל,

האישה היא סמל ל'אחר' המוחלט. כבר התבטאו חז"ל בעניין בקבעם

כי "נשים עם בפני עצמן הן". ניסיונות רבים נעשו (ועדיין נעשים)

ליצור דו-שיח מתאים שיחבר בין שפת המסורת ושפת הביקורת

הפמיניסטית, על אף השוני התהומי שבין השניים. אך בטרם ניגש

לכונן דו שיח בין אידיאות מופשטות ובין מחנות שונים נראה שראשית יהיה עלינו להצליח או לכל הפחות לעשות מאמץ ולנסות לכונן דו שיח פשוט יותר בין אישה ואיש.

ברצוני להביא בפניכם שתי אגדות מהתלמוד העוסקות ביחסי איש ואישה ובשיח (או בהיעדרו של השיח) ביניהם, ולנסות על ידי השוואה בין שתי אגדות אלו להצביע דווקא על הצד החיובי

שרואים חז"ל בשיח שבין המינים על כל המשתמע ממנו. האגדה הראשונה מספרת על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית:

מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה בכרכי הים והיתה נוטלת ארבע

מאות זהובים בשכרה – שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן. כיון שהגיע זמנו בא וישב לו

קטונתי ואין בכוונתי למתוח ביקורת על סייגים והוראות אלו באופן פרטני או כללי אלא רק להצביע על תוצר אחד שלהם המהווה בעיני חסרון ולתת עליו את הדעת. אין ספק כי בצד חסרונות אלו עומדים להם גם יתרונות וצרכי שעה גדולים ועל מורי הוראה ומנהיגי הדור לתת את הדעת על האיזונים הנכונים בכל עת.

ניתן כמובן להביא דוגמאות רבות לעניין. לשם דוגמא, נביא התנגדותו של המהר"ם מרוטנבורג למנהג שרווח במאה ה-13, ואולי כבר לפני כן, שלפיו היו הנשים משמשות בתפקיד ה'סנדק' בברית המילה של בניהן: "אינו נראה לי כלל מנהג כשר, שנוהגין ברוב מקומות שהאישה יושבת בבית הכנסת עם האנשים, ומלין התינוק בחיקה. ואפילו אם בעלה הוא המוהל, או אביה, או בנה, דלאו אורחא ליכנס אישה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה... כאשר כתב מורנו צעקתי ימים רבים, ולית דמשגח, כי נראה מכוער מאוד." (ההדגשה אינה במקור). קשה לחשוב אילו נשים חפצו במעמד שכזה שבוע לאחר הלידה לשבת ולהחזיק בבנם במהלך המילה אל מול הקהל הרב ואני מרשה לעצמי להניח כי דווקא לכבודן של הנשים היה ראוי להימנע ממעמד לא נוח שכזה ולבטח אם היה ארגון פמיניסטי בנמצא הוא היה מודה למהר"ם על פעולתו לטובת הנשים. אך עם זאת ההתבטאות כשלעצמה יש בה כדי להרחיק את האישה מהקדושה של הגבר ("ובפני השכינה").

הרמב"ם בחיבורו מורה נבוכים, בחלק א, מלמדנו כי לא ניתן להגדיר את האל כדבר עצמו, ועל כן הוא מייחד את החלק הראשון של ספרו להתמודדות עם כל תוארי האל ולהצעת הגדרה על דרך השלילה. ראוי לחשוב האם דרך הגדרה שכזו מסייעת לקשר של יראה או לקשר של אהבה (לענ"ד לקשר של יראה). בספרי חסידות לעומת זאת, ניתן למצוא שהגדרת הא-ל נעשית באופן חיובי ולא על ידי שלילת תארים. האם מה שהרמב"ם חשב לנכון ביחסינו אל הא-ל, נכון גם ביחס לזולת. האם גם את הקשר עם האחר עלינו להגדיר בדרך של 'איסורים' או שמא עלינו להגדירו באופן חיובי (ראוי לציין, כי גם הא-ל הוא 'האחר' האולטימטיבי והאדם הרי נברא בצלמו).

ראו הרב יאיר דרייפוס, מחשבות על הזקנה, כי מצאי מצא חיים.

כפי שטבע הרב דניאל אפשטיין בשיחותיו את המילה 'גוּפאַנִי'.

ראו: דבורה וייסמן, 'כשהאחר היא אחרת – נשים ומערכת המצוות', בתוך: האחר – בין אדם לעצמו ולזולתו, עורכים: חיים דויטש ומנחם בן ששון, תשס"א.

השוואה זו מבוססת על מאמרה של ג'ני רוזנפלד, 'בין הלכה למעשה - אתיקה מינית עבור רווקים ורווקות אורתודוקסיים', דעות גיליון אב תשס"ט.

על פתח ביתה. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו האיש שקבעתה לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית. אמרה לה: יכנס. כיון שנכנס, הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב והיא היתה בעליונה, ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב. כיון שהגיעו לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו, מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע, אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי, איני מניחתך עד שתאמר מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, לא ראיתי בך מום שאין כיפיך בכל העולם, אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו וכתב בה "אני ה' אלהיכם", "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים. אני ה' אלהיכם – אני עתיד לשלם שכר, אני ה' אלהיכם – עתיד ליפרע. אמרה לו: העבודה, איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה, וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.

עמדה ובזבזה את כל ממונה, שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה, ובאתה ועמדה בבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי גיירני. אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים, הוציאה לו כתב שבידה. אמר לו: עמוד זכה במקחך, אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע

לך בהיתר, זה מתן שכרה בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה.

האגדה מספרת על אדם שהיה זהיר במצוות ציצית, שתקפו יצרו, ומצוות הציצית טופחת על פניו (במשמעות פיסית או סימבולית), והוא מתחרט ונמנע מהמעשה. אך לא די בכך, כתוצאה מאותה חרטה, מתפתחת שיחה כנה בין אותו אדם ובין הזונה – "העבודה, לא ראיתי בך מום, שאין כיופיך בכל העולם". אותה שיחה ממשיכה ונוגעת בשורשי החיים של אותו אדם שמסביר לה מעיקרי אמונתו שנתבהרו לו בזה הרגע – "אני ה'

אלהיכם". מתחילת השיחה בין השניים ניכרת מגמת

ההתקרבות ביניהם, בעוד שבתחילת המפגש בין השניים

אותה אשה נשבעת בלשון הרומאים ('גפה של רומי'); לאחר שאותו אדם מנהל איתה שיחה

ומספר לה מעיקרי אמונתו, היא

כבר נשבעת כדרכו שלו

('העבודה') כפי שהוא עצמו

נשבע לה. השיחה הנרקמת בין השניים הולכת ומתקדמת תוך הקשבה ומענה לשאלות בלי התחמקויות ובלי משחקים, שאלה ותשובה. שאלותיה גורמות לו לחשוף הכל אודותיו, החל מההרגשה שלו אותה עת, דרך עיקרי אמונתו ועד לרקע ממנו הוא בא (שמך ושם עירך ושם

מדרשך שאתה למד בו תורה), הוא אינו מסתיר דבר והוא משתף אותה בכל. נקודה נוספת עליה יש לתת את הדעת היא מדוע חפצה האישה בשם מדרשו שהוא לומד בו תורה, ייתכן אולי להציע כי היא הבינה שהשיח ביניהם, ההקשבה שלו לשאלותיה ולהרגשתה היה להם קשר ללימוד

התורה של אותו אדם. על אף שבסופו של דבר השניים לא קיימו יחסי אישות (או שמא בזכות

ספרי במדבר קטו; ובגרסה דומה – מנחות מד, א.

או שמא פשוט רצה לטעום טעם חטא, לעיון נפלא במעשה זה ראו: הרב שג"ר, 'הזהיר במצוות ציצית – תשובה אל המסורת תשובתו של ה'אנטי-גיבור', קונטרס (עלון ישיבת שיח יצחק), תשרי תשס"ח.

מעניין לראות כי אותו אדם מצא לנכון לכתוב לה בנוסף לדרישותיה אף פרטים נוספים (שם רבו), מה שמעיד על פתיחות, כנות ורצון לשתף.

לימוד תורה גם הוא שיח, מעבר להיותו שיח עם החברותא או עם המלמד הרי שהוא שיח עם התורה, כשם שהתפילה היא שיח עם הקב"ה. דברים ברוח זו כתב יעקב מאיר על נוסח הדרן עלך שם הוא הסביר את משמעות הנוסח המודפס בדרך כלל בסופה של המסכת (בתרגום מילולי לעברית): 'חזרנו עליך מסכת בבא מציעא וחזרת עלינו, דעתנו עליך מסכת בבא מציעא ודעתך עלינו, לא נישכח ממך מסכת בבא מציעא ולא תישכחי ממנו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'. בדבריו הוא מסביר כי ישנו שיח הדדי בין לומד התורה והתורה וכשם שנפתח הלומד לתורה כך נפתחת התורה כלפיו. תפיסה זו מופיעה גם באגדה מאוחרת שנדפסה בספר מנורת המאור, (מנטובה שכ"ג, יצחק אבוהב ספרדי, ע' 72) וכן במעשה-בוך (גסטר) ביידיש, סי' 247. במקומותינו היא נעשתה ידועה אחרי שהלחין אותה הזמר אהרון רזאל – 'מעשה בחסיד אחד שהיה יושב במקום אחד והיה לומד במסכת חגיגה והיה מהפך בה ומהדרה כמה פעמים עד שלמד אותה היטב ולא היה יודע מסכת אחרת... כיוון שנפטר מן העולם היה בביתו לבדו ולא היה שום אדם יודע פטירתו, באה דמות אשה אחת ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד... ותאמר להם סיפדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כיבדני כל ימי ולא הייתי עזובה ולא

העניין), השיח בין השניים הוא זה שהביא לקרבה ביניהם ובסופו של דבר לזוגיות של ממש ולהקמת בית.

אם ניתן לסכם את הסיפור הראשון שהבאנו הרי שהוא עוסק במפגש בין שני זרים, מפגש שהיינו מצפים ממנו להיות מפגש מנוכר אשר בעקבות שיח של קשב ושיתוף הופך למערכת יחסים של ממש עד לחופה.

הסיפור השני הוא סיפורו של רבי חייא ואשתו:

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר: 'הרחמן יצילנו מיצר הרע'.

יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה: 'מכדי, הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר

הכי?'. יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה. אמר לה: 'מאן את?'.

אמרה: 'אנא חרותא דהדרי מיומא'. תבעה, אמרה ליה: 'אייתי ניהליה להך רומנא דריש

צוציתא'. שוור אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא סליק וקא

יתיב בגויה, אמרה ליה מאי האי אמר לה הכי והכי הוה מעשה. אמרה ליה: 'אנא הואי'. לא

אשגח בה עד דיהבה ליה סימני אמר לה: 'אנא מיהא לאיסורא איכווני'. כל ימיו של אותו צדיק

היה מתענה עד שמת באותה מיתה.

[תרגום: רבי חייא בר אשי היה רגיל בכל זמן שהיה נופל על פניו היה אומר:

'הרחמן יצילנו מיצר הרע'. יום אחד שמעה אותו אשתו, אמרה: 'היות והוא פרוש

ממני כבר מספר שנים מחמת זקנותו מה הטעם שהוא אומר כך'. יום אחד היה למד

בגינה, קישטה עצמה בקישוטיה ובבשמים, ועברה לפניו ועברה בשנית. אמר לה: 'מי את?'. אמרה: 'שמי

חרותא (שם זונה ידועה בעיר) שחזרתי לכאן היום'. תבעה למשכב, אמרה לו: 'הב לי את הענף שבראש הדקל'.

קפץ, לקחו והביא לה. כאשר חזר לביתו ראה את אשתו מסיקה התנור, רצה להמית עצמו. אמרה לו: 'מה

קרה?', אמר לה כך וכך עשיתי. אמרה לו: 'זו הייתי אני'. לא השגיח בה עד שנתנה לו את הסימן אמר לה: 'אני

לדבר איסור התכוונתי'. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה.]

רבי חייא היה צדיק, ואשתו צדקנית. הוא היה מרבה בתפילה שמא ייכשל ביצר הרע, והיא הייתה מקשיבה לו בסתר ולא מבינה. היא לא ניגשה לשאול אותו לפשר תפילתו או לגבי הרגשתו על מערכת היחסים ביניהם; ייתכן שגם שיחה על עניינים שבינו לבינה לא הייתה קיימת ביניהם

שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום והאנשים התעסקו בתכריכיו... אמרו לה מה שמך? אמרה להם חגיגה שמי. כיון שנקבר אותו חסיד נעלמה אותה אשה מן העין מיד ידעו שמסכת חגיגה שנראית להם בצורת אשה באה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד על שהיה שונה אותה תמיד...' (פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון א' אלול תשס"ט).

האם שיתוף השם (ר' חייא) בין בית מדרשו של הזהיר במצוות ציצית ובין גיבור סיפור זה הינם דבר שבמקרה?

תרגום נפלא עם תוספות תיאטרליות מצאתי בספר ספורי ישורן – על פי סיפורי הסופרים מאת יצחק מרגליות, ברלין תרל"ז, וכך לשונו: בנפול רבי חייא בן אשי על אפיו בכל יום, היה מתפלל ויאמר: ״הרחמן הוא יצילני מיצר הרע!". ויהי היום ותקשב אשתו את תפלת אישהּ, ותאמר בלבה, עתה ידעתי, כי לא מזקן וחסר אונים לא ידעני אישי, זה רבות בשנים, כי הלא שמע שמעתיו מתלחש בכל יום בתפילתו, כי עוד יצרו חזק הוא בקרבו. ויהי היום וישב רבי חייא בגינת הביתן אשר לו, ורוחו הנה במושכלות ותרד אשתו במעיין הגן, ותרחץ את בשרה ותסך בשמן המר, ותחלוף שמלותיה ותבוא בעדי עדיים, ותשם צעיפה עליה ותתכס, ומתחת הצעיף שמה מסוה על פניה, למען לא יכירה אישה, ותעבור על פניו הנה והנה, תחת אחד השיחים ויראה רבי חייא, ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה. ויט אליה אל המסילה ויאמר מי את? ותאמר האשה, חרותה אנכי – היא חרותה הזונה הקדשה בעיר הזאת לכל עובר. ויאמר הבה נא אבוא אליך, כי לא ידע כי אשתו היא. ותאמר אם תתן לי את הענף אשר בראש האמיר. וידלג רבי חייא כאיל על ראש העץ, ויסעף את הענף ויתן לה ויבוא אליה. ותקם האשה ותלך ותסר צעיפה מעליה ותשב הביתה. ויהי כשוב רבי חייא גם הוא הביתה. וירא והנה אשתו עומדת לפני התנור, והתנור לפניה בוערת, ותראהו האשה. והנה הוא סר וזעף, ואותות פניו שונו חליפות, כאיש הערוך לקרב, אשר ירה יירה מאשפת חצים שנונים, היורדים בחרי אף ממוסר כליות ולב. לרגעים התפרצו מלבו אנחות נוראות, והגה והִי מפיו התמלטו, פתאום התנפל כארי על ידיו ועל רגליו, ויבקש לקפוץ אל תוך כבשן האש, ותחזק אשתו בידיו, כי נבהלה מפניו. 'מה לך אישי הודי ופארי?' אמרה האשה בנפש נבהלה, 'מה עבד עליך כי תטרוף נפשך באפך?'. 'רע ומר לי אשת חן! הנחש השיאני, פתני ואפת, כזה וכזה עשיתי!' – הוציא רבי חייא מלים מפיו ויאנק דום. 'אל תירא אישי! אל יכך לבך חנם, כי לא חטאת! ראה נא את הענף אשר נתת לי, אות הוא ביני וביניך, כי באתי אליך במרמה, לגנוב את לבבך למשכב דודים!". פני רבי חייא נהרו לדברי אשתו, אבל חרפה שברה לבו; ״מרד ושגגה!״ קרא בקול בוכים. וכל הימים התעצב אל לבו, על עשותו המזמתה ברעיון לבב, וירד אל חטאתו אבל שאולה.

אותה העת. פרישותו לא הייתה רק עניין של הגוף, אלא גם של הנפש, של השיח שאיננו. מערכת

היחסים שביניהם הייתה רעועה מאוד. הוא אינו מצליח להכיר בה כאשר היא מחופשת, כמה זמן לא הביט בה מקרוב, כמה זמן לא שמע את קולה ולא שם את ליבו לדרך הילוכה.

שמו של רבי חייא מפורש בסיפור, אך שמה של אשתו אינו מוזכר אלא כאשר היא עוטה תחפושת

('חרותא'). האם זה מעיד על כך שאין לאשתו מקום משלה? האם רמוזה כאן העובדה שרק תחת התחפושת, מחוץ לביתה, יש לה חירות? גם כינויה בלשון חז"ל: 'דביתהו' מעיד אולי על כך שהיא נחשבת בעיני ר' חייא לחלק מביתו, כדבר המובן מאליו – שם מקומה והיא תמיד תהיה שם.

אשתו מצידה, לוקחת הכל באופן קליל יותר, היא אף מתבדחת ומתגרה, דורשת מהזקן לקפוץ לראש האילן למענה, מתגעגעת לימי נערותם. בסופו של המעשה היא חוזרת לביתה כאילו כלום לא קרה, שיגרה. בעוד הוא אבל ומאבד את טעם החיים, היא ממשיכה בשגרת יומה, אינה

מתחברת לאשמה הנוראית שהוא מרגיש.

סיפורם של ר' חייא ואשתו רצוף חסרונו של שיח. הם אינם מדברים מתחילתו ועד סופו, השיחה היחידה הראויה נעשית כאשר איננו יודע כי זו אשתו, כל שאר השיחות נתקלות בשתיקה או באוזן ערלה ("לא אשגח בה"). רק מבחוץ הלא הם 'הרב והרבנית'...

על רקע סיפורו של רבי חייא ניתן אולי ללמוד על סיפורו של הזהיר במצוות ציצית. הדגש של הסיפור אינו רק על ההימנעות מהחטא, האסור, אלא דווקא על הצד החיובי המתפתח במעשה – השיח. השיח המתקיים בין אותו אדם ובין אותה אישה הוא שמביא ביום מן הימים לקרבה הגדולה ביניהם ולזוגיות נכונה ואמיתית. לעומת זאת, ר' חייא ואשתו סופם להיפרד לנצח במותו של רב חייא באש.

האשה בסיפורו של ר' חייא היא זו שמשלימה עם המציאות המינית ומשלימה אותה. היא לא רואה עוול נורא בכל אשר אירע, היא מסוגלת לחזור לשיגרת יומה ולקבל הן את עצמה והן את אישה, רבי חייא, ולהמשיך הלאה. רבי חייא מצידו אינו מסוגל להכיל את הצד הזה באישיותו, והוא בוחר במותו.

לעומת זאת בסיפור הראשון מצליח האדם הזהיר במצוות ציצית להכיל את כל הצדדים ולהשלים עם רצונותיו, הם אינם מפריעים לו בקשר עם הזולת, ויתרה על כך הם אף מסייעים לו להתקרב לזוגיות 'כשרה' ומשמשים כלי בידיו לשוחח עליו עם אשת סודו ולחלוק עימה את תחושותיו ודעותיו.

שני הסיפורים המובאים לפנינו הם דוגמא אולי לאמרתו של רבי עקיבא:

דרש רבי עקיבא: איש ואשה; זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם.

ייתכן שהתחפושת שלה אינה אלא דרך להוציא מעצמה את מי שהיא – את אותה אישה שרבי חייא לא נתן לה מקום לבוא לידי ביטוי בשגרת יומה. (ראו התרגום המקסים המובא בהערה לעיל, המציג את רצונה של האישה בטובת בעלה, את תשוקתה לעת דודים עימו).

חרותא – חברותא...

הפסיכולוגית דיצה גרייף שמה לב לעובדה שברבים מסיפורי העם קיים שוני בין האופן שבו אמורה אשה להגיב כלפי הפן המכוער שבבן זוגה ובין האופן שבו נתבעים הגברים לעשות זאת. בסיפורים רבים ישנו מוטיב חוזר, שכאשר 'הגיבור' נחלץ לשחרר את 'בת המלך' מידי המפלצת שחטפה אותה, צריך, על פי רוב, להרוג את המפלצת על מנת לשחררה. לעומת זאת, סיפור 'הנסיכה והצפרדע' מלמד כל ילדה שלא כדאי לה להרוג את הצפרדע, כי הצפרדע בעצמה היא הנסיך הגואל. גם סיפור 'היפה והחיה' משחק על אותו ציר – האשה צריכה לגלות שהמפלצת המפחידה והברוטלית איננה יצור 'אחר', שצריך להיפטר ממנו כדי למצוא את הנסיך הנהדר. הבחורה צריכה להבין מתוך סיפורי העם שבבן זוגה קיימים שני פנים, גם המפלצת וגם האדם, ודווקא אהבתה אליו כמכלול מאפשרת לו לגלות את הפן היפה שבאישיותו. כך היא מצידה צריכה לתת נשיקה לכיעור כדי לגלות בתוכו את היופי החבוי בבן זוגה. ההשלכה לסיפור רבי חייא בר אשי וזוגתו ברורה: האשה שבסיפור מסוגלת להתמודד ביתר הצלחה עם המורכבות. האשה יכולה להכיל את העובדה שיש לאישיות שני פנים סותרים הגרים בכפיפה אחת, אך הגבר איננו מסוגל לכך. החשיבה הגברית מבקשת ליצור חיץ בין הפן האפל ובין הפן המואר. מבחינת רבי חייא בר אשי צריכים להרוג את 'הנחש' ולגאול את 'בת המלך הצנועה', אך מבחינת אשתו ניתן כנראה גם לחבק את 'הנחש' – הזונה – ולהכיל אותו בתוך האישיות השלמה בשלום ובנחת (מתוך א' אזרחי ומ' גפני, מי מפחד מלילית).

בסיפורו של הזהיר במצוות ציצית, בסופו של דבר הם זוכים להקים בית בישראל; ולעומת זאת בסיפורם של ר' חייא ואשתו האש אוכלתם ממש. אש התאווה אוכלת את ר' חייא מבפנים, והאש של התנור שהסיקה אשתו אוכלת אותו עד למותו. זוהי אולי אותה האש שלא נמצא לה המסד המתאים לבעור; האש שמסתתרת בסתר ליבם של שני בני הזוג ואין לה מנוח, לא אצלו ולא אצלה ועל כן סופם כליה.

את המאמר פתחנו בעדותו של רבן שמעון בן גמליאל על מעלת ט"ו באב כיום שבו ניתן המקום ל'אחר' (שהוא אחרת). לסיום דברינו ראוי לציין כי רשב"ג היה מנהיג בולט, אשר אולי ניתן

לומר כי גישתו היתה גישה של שלום. הוא נודע גם בפסיקתו

המקלה – בשל ענוותנותו, ובשל הכבוד שרכש ל'אחר' ככל

שיהיה וכדי למעט במחלוקת. הוא היה זה שהתיר לקרוא את

התרגום היווני ונתן לו קיום לצד התורה. הוא היה מהפך

בזכותן של נשים, ואף נוסח הכתובה ונוסח הגט של זמנם

נלמדו ממנו. אמנם רבן שמעון בן גמליאל לא כונה כסבו 'רבן שמעון בן גמליאל הזקן', אך אין ספק כי היה זקן בחכמתו וידע לראות את הטוב ואת החיובי ולא רק את המפריד והשונה.

מי ייתן ונדע לתת טעם טוב לדברים, להסתכל על חצי הכוס המלאה, להרבות האהבה על היראה, להרבות בשיח, ולהכניס תוכן וחיות בכל אשר נעשה, כי אז נצליח!

הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר "אמת

ומשפט שלום שפטו בשעריכם".

אריאל ז'יטניצקי.

רשב"ג השני, נשיא הסנהדרין (דור שלישי-רביעי לתנאים), נכדו של רבן שמעון בן גמליאל הזקן.

על אף שמחלוקות רבות היו בתקופתו.

ברוב פסיקותיו בדיני שבת ובדיני שביעית הוא הצד המקל. גם בעניינים אחרים הוא נוטה להקל, לפעמים מפני שקשה בעיניו להטריח בני אדם. הוא הקל בבדיקת חמץ כדי שלא להטריח (תוספתא פסחים פרק א); חייב לתת מזונות מהחולין כפליים מהתרומה, כדי שלא להטריח (ירושלמי כתובות ה: ג). הזהיר על כבוד הצבור (תוספתא מגילה פרק ג). יחד עם זאת ידע רשב"ג להפעיל את מידת הדין בעת הצורך, כאשר דרש לבער את הפושעים. כשאמרו לו רבי טרפון ורבי עקיבא: 'אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם' – השיב שלתיקון העולם דרושה מדת הדין, ושלפי דבריהם ירבו שופכי דמים בישראל (מכות א: י).

בבא-מציעא פד, ב; ברכות טז, ב; תענית י, ב.

לשם כך קבע שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין (עדיות א: ה).

מגילה ט, ב, וכן בירושלמי (הוא בעצמו אף למד יוונית באותם ימים).

כתובות עט, ב; גיטין מא, א; קדושין כ, ב.

נוסח הכתובה והגט הם ביטויים לקשר/נתק שבין אדם לזולתו. ראו: תוספתא סנהדרין ז: א; גיטין ט: יג.

להעביר הלאה בשמחה | להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל] | אשמח לשמוע