פרשת וילך

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשות ניצבים - וילך

הנה אנו מתקרבים לסיום ספר דברים ונותרו לנו רק ארבעה פרשיות. נראה שמי שחילק את התורה לפרשות עשה עימנו חסד והשאיר את ארבעת הפרשות הקצרות ביותר בתורה לסוף, כך לפחות לא נהיה במתח... פרשת ניצבים הפותחת את הרביעיה הקצרצרה הזו, עוסקת בברית שבין האדם וישראל ובין האל.

בשבוע שעבר התחלנו לפרט את הברכות והקללות והנה, לאחר הפסקה מתודית קצרה בה הזכרנו את הברית: "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה, לִכְרֹת אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--בְּאֶרֶץ מוֹאָב: מִלְּבַד הַבְּרִית, אֲשֶׁר-כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב", אנו ממשיכים בתיאור דומה ולא נעים גם השבוע. אלא שבניגוד לשבוע שעבר הרי לנו השבוע גם מפתח ליציאה מהמצב המביך הזה:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל- לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, שָׁמָּה. אִם-יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם--מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ.

לכאורה נותן לנו הקב"ה את פתרון הקסם של התשובה. קרה והיינו ילדים לא ממש טובים, פגענו, חטאנו ונענשנו. באו עלינו צרות. זעקנו, שבנו בתשובה, ביקשנו סליחה, ביקשנו קירבה והנה באה הברכה. התשובה היא המפתח

לברכה. לכאורה יפה שפרשה זו נקראת תמיד דווקא בשבת שלפני ראש השנה, לפני שאנו נכנסים לשנה החדשה, אולי הזדמנות טובה לכוון את מעשינו

נראה מוכר? המורה דינה

למקומות טובים יותר. והנה מרגיע אותנו הכתוב שאכן המשימה לא כל כך קשה:

כיתה ד'3 ספר שופטים...

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָםּ, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָםּ וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

יתכן וניתן להבין את "הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" כמצביעה על "וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם", המצווה הזו שאינה רחוקה היא היא מצוות התשובה.

לכאורה חיים קלים, בסך הכל נדרש מאיתנו לשוב בתשובה. הנה בא המדרש ונותן לנו כמה דוגמאות מהחיים למה שקורה באמת עם התשובה:

זה שאמר הכתוב (משלי כד) "ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו". מהו ראמות לאויל חכמות?

אמר רבי תנחומא: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד, והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש, שנא': בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין, דכתיב (דברים כד): ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים.

המכשול הראשון אותו מונה רבי תנחומא הוא הבושה. הוא מרגיש לא בסדר, הוא רחוק מהם כל כך עד שאינו מבין מה הם אומרים, אבל מתבייש לברר את העניין. כך הוא מושך אותו הלאה ומתרחק עוד ועוד מהאחר...

רבנן אמרי: הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן: היאך אדם למד תורה תחילה?

אומרים לו: תחילה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות. כיון ששומע כך, אומר בלבו: אימתי אני למד כל זאת?! וחוזר מן השער, הוי, בשער לא יפתח פיהו.

ואינני יודע אם יש לכך סימוכין, למרות שאני מוכן להמר שישנם...

מדרש רבה, נצבים אות ג' (המונחים 'תלמוד', 'תורה', 'בית כנסת' משמשים במדרש, לטעמי לפחות, כסמלים של הברית ולאו דווקא כפי שהם נתפסים כיום).

המכשול השני הוא העצלות. לא מדובר באדם עצלן שישן כל היום (הרי הוא הגיע לבית הכנסת...), אלא ככל הנראה בפחד מהשינוי הגדול. איך אצליח לשנות כל כך הרבה, איך אצליח להשתנות? האדם מפחד חלחשוב על התחייבות שכזו. כבר שנים אני ניצב בפני ראש השנה ויום כיפור ולעולם בגדי לא לבנים, אומר האדם לעצמו. האמנם משהו השתנה מהשנה שעברה?

למה הדבר דומה? - לכיכר שהיה תלוי באוויר.

טיפש אומר: מי יוכל להביאו?

... כך כל מי שהוא טיפש אומר: אימתי אקרא כל התורה?

המכשול הפעם הוא פשוט: 'זה בלתי אפשרי'. עברו כבר מספיק שנים כדי לדעת שהמרחק לנצח יישאר, אינני ילד עוד, והעתיד ידוע מראש. זה לא רק אני, כך כל בני האדם. אני חושש שהמכשולים המתוארים במדרש אינם מכשולים שקל לעברם, יתרה מכך, הם מכשולים אמיתיים. באמת לא ניתן לעשות הכל. באמת הבושה אוכלת ומשתקת. באמת המרחק עצום עד כדי כך שנראה שאולי לא ניתן בכלל לעברו.

במהלך שיחה שהעביר הרב שג"ר באלול תש"ן אמר:

"תחושת חוסר הכנות וחוסר העומק שלנו בימי התשובה היא הבעיה הגדולה. האם אכן אנו מאמינים שנשתנה? האם אנו יודעים מה אנו מחפשים? זאת הבעיה הנוקבת. הסיבה שאיננו מרגישים שקורה לנו משהו משמעותי בימים הנוראים, נובעת מכך שאיננו חשים שאנו באמת חוטאים. יתרה מזאת: אנחנו אכן לא חוטאים! בשביל לחטוא צריך להיות במישור שיש בו חטא. וזהו החטא הגדול שאיננו נמצאים כלל במישור כזה... באיזשהו שלב, במודע ושלא במודע, פרקנו מעלינו את העול, את תודעת הקשר והברית עם השם יתברך, אשר רק היא יוצרת תחושת עוון והכרת חטא, בזמן הפרת הברית."

בעוד שהמדרש דיבר על 'הטיפש הזה', הרי שלכל הפחות הוא 'נכנס לבית הכנסת', הוא עוד יודע היכן מקום הברית. איפשהו הוא יודע מה חסר. המצב קשה שבעתיים כאשר גם הברית איננה. קשה עד לכדי שהוא כבר בלתי אפשרי. כך אצל ר' ינאי: 'מי יוכל להביאו?'. הוא לא באמת שם, לא באמת קיים, שכן אחרת ברור שניתן להגיע אליו.

אם נשים לב לתחילת הפרשיה איתה פתחנו, נראה כי התשובה לא באה רק בגלל הקללות, כי אם גם בשל הברכות: "וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; (...) וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם". כמובן שמיד עולה השאלה מה לה לתשובה במקום בו ממילא שרויים ישראל בברכה. הרי סביר להניח שהברכות מתקיימות כאשר ממילא עושים רצונו של מקום. כמה תשובות (כמובן...) ניתן לנסות ולהשיב על זאת אך

לענייננו תשובה היא שיבה לברית והיא נצרכת בטוב וברע, בימי קללה ובימי ברכה.

לא לחינם התשובה בפרשתנו באה בצמוד לברית, זהו שורש התשובה לשוב לברית, לברית עם האל, לברית עם העם, לברית עם בני הזוג, לברית עם הזולת, לברית עם האחר.

כך ממשיך רבי ינאי במדרש (והכיכר עוד תלויה באויר...):

ופקח אומר: לא אחד תלה אותו?! מביא סולם, או קנה ומוריד אותו.... ומי שהוא פיקח, מהו עושה?

שונה פרק אחד בכל יום ויום, עד שמסיים כל התורה כולה.

אמר הקדוש ב"ה: לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך, שאין אתה עסוק בה.

ואשר מופיעה בספרו: הרב שג"ר, זכרון ליום ראשון – דרשות לימים נוראים, בעריכת אודיה צוריאלי, עמוד 37 (המלצה חמה בכלל ולימים שכאלו בפרט).

ההבנה שאין זה משנה אם הברכה או הקללה יחולו ובאיזה סדר, הרי שלעולם האדם נזקק לתשובה, מהווה את אחד היסודות העיקריים של התשובה אצל הראי"ה קוק בספרו 'אורות התשובה'. יתכן וניתן להבחין בתודעה זו גם אצל חז"ל, והנה אפילו כאן בפרשתנו.

הוי, כי המצוה הזאת:

רבי ינאי מציע לנו גם פתרון, הפיקח. הפיקח מתחיל בתמיהה, הוא מעדיף לשאוף גבוה. הוא מעדיף לחלום על סולם, לעלות שלב שלב, אולי יצליח להגיע. אולי. כולנו יודעים שלא בהכרח יסיים את כל התורה כולה, אולי יספיק לשנות רק פרק אחד, אולי אף פחות מכך. אבל לכל הפחות הוא יגע שם. ההבדל בין הטיפש והפיקח הוא הבדל של אמונה (ולא של חכמה). הטיפש אינו מאמין שאפשר, הוא אינו מאמין בברית, בקשר. הפיקח מאמין, גם אם אין לו פתרון עדיין באופק, גם אם לא ברור עדיין איך באמת אפשר לעשות זאת. הרי שאולי בכל זאת אפשר. אסיים בקטע נוסף מספרו של הרב שג"ר זצ"ל, 'זכרון ליום ראשון' מתוך שיחה שנאמרה באלול תשמ"ט (עמ' 31 שם):

"זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון"

"משל לזוג הנשוי כבר שנים ארוכות. הם יושבים ערב אחד ומסתכלים על היום הראשון, על התמונות של חתונתם, כשהיו צעירים ואוהבים. והם נזכרים. "זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו". הזכרונות מעלים בהם געגועים וכיסופים אחד לשני, לחסד הנעורים, "זכרתי לך חסד נעוריך". עם הזכרון חוזרים הרוך והעדנה שהיו חבויים בהם מאז, ושהתכסו במרוצת הזמן באפרוריות היום-יום. הזכרון, אם כן איננו מחשבה על העבר, אלא החייאת העבר בהווה. הוא קיים כאן תמיד, ולו רק ככיסופים. הזכרון מעצם מהותו איננו ה"זה" היומיומי, אלא הוא היכולת, האפשרות, לחיות את ה"זה" במימד של "הבא", המצוי ברצוי. או אז מתאפשרים פיוס, סליחה, והיטהרות. בני הזוג חוזרים ומתאהבים מחדש.

אבל גם אם חלילה לא יתרחש הפלא, עדיין יש חשיבות מכרעת לעצם הנגיעה בפלא. בעצם התפילה ובאמצעותה, אנחנו מצליחים, ואיכשהו מתנוצץ בנו עולם הסליחה, ואנו נוגעים בשלמות הלב. גם אם העולם הבא איננו היום יום, לפחות נדע שהוא קיים. לידיעה הזו חשיבות מכרעת. גם אם איננו שרויים באור, אנו יודעים שהוא קיים, שישנו אור בקצה הדרך, שיש עולם הבא, עולם אוטופי שהוא 'הלא-נמצא הקיים', שפעם היינו שרויים בו ואליו אנו חוזרים. גם אם הדרך ארוכה, הרי בכל זאת נזכרים אנחנו, פנימית וממשית, ויש בזכירה זו גאולה גדולה ופיוס עמוק"..

פתרון החידה משבוע שעבר:

היות ועסקנו בתשובה,

בהנחה שצלע הריבוע הגדול X

מצאו נא את התשובה:

שטח הריבוע הגדול הוא X2

מהם ארבעת המספרים

שטח העיגול הוא X2*0.785 רימון X רימון שסכומם 75,

שטח הריבוע הקטן הוא X*0.5 אשר אם נחבר לראשון 4,

לפיכך שטח הזית הוא X*0.215

נפחית מהשני 4, זית רימון זית

ושטח הרימון הוא X*0.235

נכפול את השלישי ב-4,

ונחלק את הרביעי ב-4 -

יתקבלו מספרים שווים.

שבת שלום ושנה טובה,

אריאל ז'יטניצקי.

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע