ראש השנה

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

ראש השנה בפתח ומלבד העובדה שנאלצנו להחליף את לוחות השנה המעטרים את שולחננו הרי שלראש השנה משמעות ביחסים בין האדם לקב"ה. ככלל ניתן לומר שכל הימים הללו, החל מהסליחות באלול דרך ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים עוסקים בעיקר ביחסים שבין אדם למקום.

היות ופרשת השבוע כסדרה תידחה לשבת שובה הרי שבמהלך

החג הקרב נקרא שתי פרשיות מספר בראשית, האחת עוסקת

בגירוש ישמעאל והשניה בעקידת יצחק. לכאורה שתי הפרשיות אינן דווקא מעניינו של החג, אולי היה ראוי יותר לקרוא מעניינו

של יום בספר ויקרא או בספר במדבר "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד

לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ: יוֹם

תְּרוּעָה, יִהְיֶה לָכֶם" וכו'. אנסה לגעת בקשר, שהיה לי חדש, בין

1650,de Laurent,Hire La

ראש השנה וקריאה זו.

התלמוד מציין את ראש השנה כיום ההמלכה של הקב"ה:

אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא... אמר הקדוש ברוך הוא:... 'אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות'. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה; ובמה? בשופר

וכך כתב הרמח"ל בכתב ידו על המחזור ששימש אותו כשליח ציבור בפאדובה, איטליה:

"דע כי עיקר התיקון של ראש השנה הוא להמליך הקדוש ברוך הוא על עולמו, להיות הוא המנהג, וזהו תיקון המלכות."

בכל שנה אנו מכריזים בטקס בו מוסדרים היחסים מחדש, "אנו עמך ואתה מלכנו", כפי שנכתב במחזורים השונים לחג. יום זה מלא הדר, כבוד, תרועות שופר וחגיגות לציון ההמלכה. אך יום זה הוא יום שבו הקב"ה מתרחק מעלינו, מלך לעולם אינו יושב עם העם, אף אינו מתראה עימם כל

עוד אין המדובר במסע בחירות, כך כתב (על משלו המפורסם של האדמו"ר הזקן) הרב רא"ם הכהן בספרו 'קול דממה':

"הריחוק ישוב עם ההמלכה; ראש השנה עצמו, יום ההמלכה, אינו יום של קירוב אלא אדרבה, של ריחוק גדול – זה היום שבו אנו מכריזים על מלכותו של הקב"ה. הוא שוב אינו בשדה אלא בארמון

על כסא מלכותו. הפער קיים, המלך הוא מלך עם כל גינוני המלכות והטקס, הפאר וההדר." מערכת היחסים שלנו עם האל מורכבת, הוא קרוב, ורחוק. הנה דווקא כשהתחלנו לשמוח הוא נעלם לו לישיבת ממשלה משאיר אותנו בחוסר וודאות מוחלט כאילו מעולם לא הכרנו. כאשר יצא ממנה לישיבה הבאה כלל לא יזכור אותנו, ואין מה לדבר על מערכת יחסים. באותה תפילה שהזכרנו שהקהל שר "כי אנו עמך ואתה מלכנו" אנו שרים גם "כי אנו בניך ואתה אבינו". בנוסף

אמנם ישנן דעות שניתן לצאת ידי חובה גם בלוח מגנטי על המקרר...

צירפתי כאן בסוף דברים יפים שכתב יניב הלר, למעוניינים: [כתובת מייל]

ויקרא כג, כג-כה.

"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה." (ר' שניאור זלמן מלאדי, ליקוטי תורה פרשת ראה ל"ב ב).

למי שהדוגמאות הללו לא הספיקו לו להמחשת העניין וזקוק לדוגמא קרובה עוד יותר לחיים, נספר שלאחרונה נפתחה קבוצה באחת הרשתות החברתיות תחת הכותרת "לא רווק – לא חבר", חתן כמלך כמו שאומרים...

בכל יום אנו מתפללים בימים אלו "אבינו מלכנו..." לאחר תפילת העמידה ובסליחות מידי יום. מערכת היחסים של האדם מול האל מכילה פנים שונים, אב שהוא מלך, מלך שהוא אב או מלך ואב (או אב ומלך...).

יחסי נתין ומלך הם יחסים מסוכנים, הם מזמינים חוסר שוויון, שיביא עימו תסכול, מרד ונזקים לכל הצדדים הנוגעים בדבר. לפיכך מערכת היחסים של האדם עם האל אינה מושתתת אך ורק על מערכת שכזו אלא אף על מערכת יחסים של אב ובנו. מערכת יחסים זו יציבה יותר, אמינה יותר, ומרגיעה יותר. היא מאפשרת לחיות בשלום עם האל יותר מאשר עם שליט דיקטטור אשר נבחר למרבה ההפתעה כל פעם מחדש ברוב מוחץ של קולות.

אלא שלמעשה הדברים אינם כך, לא רק מערכת היחסים מול המלך מפחידה את האדם כי אם גם אל מול האב. המתח הבין-דורי הינו אחד מהמחוללים העיקריים של השינוי והצמיחה (מי הזכיר את גיל ההתבגרות והמרידה...). בתרבות היוונית ידוע סיפורו של אדיפוס המלך (אשר 'בא על מקומו' ברצח אביו), ואשר זכה לתואר 'תסביך' וננטע בתורת הפסיכואנליזה, ע"י (האתאיסט) זיגמונד פרויד, עד היום. הבעיה היא שהתסביך של אדיפוס אינו תלוש מהמציאות ואין צורך בדמויות יווניות כדי לחוללו. הרי לנו שתי פרשיות הנקראות בראש השנה ועוסקות

פסיכואנליזה – האשמים!

אולי בדיוק במתח הזה. גירושו של ישמעאל ועקידתו של יצחק אשר מהווים שניהם סיפורים קשים מאוד לקוראם עוסקים בדיוק במערכת יחסים בין אב ובנו ובשני פתרונות שונים.

בעוד הפסיכולוגיה המערבית נטועה היטב בתודעה נוצרית-יוונית (בדומה לתחומים רבים נוספים במדע) קמים להם אט אט ניצנים של חשיבה מחדש בכל הנחות היסוד ונקודות המוצא של תורות אלו, אחד מהדמויות

המשמעותיות בתחום זה הינו פרופ' מרדכי רוטנברג אשר מציע זווית שונה הנסמכת על מקורות היהדות השונים ואף פיתח את הדברים לכדי מעשה ולא כתורה בלבד. באחד ממאמריו כותב רוטנברג:

"ניתן להשוות בין שני דפוסים של התנהגות בין-אישית- דפוס "אני ואתה" ודפוס "אני או אתה". בדפוס "אני ואתה" היחיד וזולתו פועלים בדו-קיום, וה"אני" מפנה מקום ל"אתה", ואילו בדפוס ה"אני או אתה" קיימים יחסי עוינות בין ה"אני"ל"אתה", והאחד יבוא תמיד על חשבון רמברנדט, עקדת יצחק, 1635 האחר."

רוטנברג עורך השוואה בין שני סיפורי מפתח – סיפור אדיפוס וסיפור עקדת יצחק – ומגדיר את הסיפור האדיפלי כסיפור דיאלקטי ("אני או אתה"), ואת עקדת יצחק כסיפור דיאלוגי ("אני ואתה"). בשני הסיפורים מתואר מתח בין דורי בין אב לבן (רצח אב או רצח בן), אך הפתרון המוצע בסיפור האדיפלי הוא התגברות הבן על האב – אדיפוס שהופך למלך תבאי רק אחרי שהוא הורג את אביו לאיוס – ואילו הפיתרון למתח הבין דורי המוצע במודל העקדה הוא רציפות דיאלוגית בין אברהם ליצחק במובן של "וַיֵלְּכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו" אשר חוזר על עצמו בסיפור.

הפיתרון האחד מציע חיסול של דור האבות, ואילו הפתרון האחר מבטל את רצח הבן ומאפשר רציפות של קיום הבן בצד האב. רוטנברג מייחס את דפוס ה"אני או אתה" למודל האב האדיפלי- פרוסי, מן האתיקה הפרוטסטנטית. לטענתו מודל האב – שאינו מצטמצם כלפי בנו – השפיע על הגישה הפסיכואנליטית של פרויד. בתסביך האדיפלי מתפתחת יריבות בין האב לבן, ועול ההשתנות מוטל כולו על כתפיו של הבן, הצד החלש, אשר חייב למחוק את האני שלו כדי להזדהות

מרדכי רוטנברג (יליד 1932), פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת ה'תשס"ט (לימים הקים מרכז לפסיכולוגיה יהודית ע"ש בנו הצעיר בועז אשר נהרג מאש כוחותינו בפעילות מבצעית של יחידת חה"ן צנחנים בשנת 1988).

או להיות לאב החזק. לאחר גדילה, הוא גובר על אביו. אין פה מקום לקשר הדדי בין האב לבנו,

אלא נוצר דפוס קונפליקטואלי-דיאלקטי של חזק מול חלש, "אני או אתה".

רוטנברג בהסתמכו על דרשות בחסידות של מעשה העקידה טוען כי במודל החסידי האב מתואר כמצטמצם כלפי בנו. במצב של צמצום, האב מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. למרות שהדבר נראה כמעשה נערות וקטנות, רק כך יוכל הבן הקטן לגדול, שהרי אילו התנהג עמו לפי שכלו, לא היה הבן יכול לשאת את האב, ולא האב להתענג על בנו. בבוא הזמן, אף הבן שגדל יצמצם את עצמו.

בתוך סיפור העקידה, עוד בטרם המאכלת מורמת מעלה מתואר שיח בין יצחק ואברהם, יוזם השיח הוא הבן, יצחק: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי".

הרב קוק בספרו עולת ראיה מביא את סדר התפילה עם פירושו, בין

השאר הוא מפרש שם את פרשת העקידה לטובת אלו הבאים מוקדם

לבית הכנסת ומספיקים לקוראה בתפילת שחרית, וכך הוא מפרש את המילים "וַיֹּאמֶר אָבִי" אותם אומר יצחק:

"הביטוי היה מלא המית האהבה, אשר התעלתה והתרוממה, באותה השעה הגדולה, למדרגה עליונה מאד, עד שהיה התוכן מלא חדוש של אהבת אב, עליונה ואדירה, בשעה רוממה זו, כאשר באמת נתאדרו

ועלו רגשי האהבה, הנלהבת והאצילית, בלבו של האב, דוקא בשעה

ובעקבות הדברים הללו, כך הוא מפרש את תשובת האב לבנו " הִנֶּנִּי בְנִי":

"התשובה באה, בהופעת האורה של כל הרז הכמוס... והיתה ההבטאה לומר הנני, בכל מלא אהבתי, ההולכת ומתגברת בקרבי בשטף עליון מאד, מפני גודל המאורע ועלית הנשמה בכלל. הנני בני." ניתן להבין מפירושו של הראי"ה קוק כי דווקא הבן הוא המעורר את הכח אצל האב. לא האב מיוזמתו יוצר את הקשר הנכון עם הבן, לעיתים הוא באמת אפילו איננו יודע את שפתו (דברי קטנות). רק לבן המפתח לחידוש של אהבת אב הכמוס בליבו של האב ללא יכולת לצאת החוצה.

בראש השנה כאמור, עוסקים אנו בהמלכת המלך, המלך שעוד רגע קט יעלם לארמונו. הנה באות ומזכירות לנו הפרשיות כי לא רק מלך לנו אלא גם אב לישראל הוא אותו מלך. ודווקא לבן הקטן, הצעיר, צריכה להיות המודעות שגם אם המלך כבר נכנס לארמון, הרי שהאב נשאר וכדאי מאוד שימערכת היחסים שלהם תהיה תקינה, ולא האחד ירצח את זולתו. הפרשיות הללו מזכירות לנו כי מערכת היחסים הזו תלויה לכל הפחות גם בו, בבן. בנו.

בראש השנה ישבו לסעוד 18 חברים סביב שולחן עגול,

חלקם צדיקים, דוברי אמת וחלקם בינוניים (יש להם עד יו"כ...)

שלשונם לא ממש מדייקת לאמת (בלשון המעטה)... כל אחד מהסועדים טען כי הוא יושב בין צדיק לבינוני. א. כמה צדיקים ישבו בשולחן?

ב. לאחר מעשה התברר שצדיקים טועים... ואכן שניים

מהצדיקים טעו. כמה צדיקים אם כן ישבו סביב השולחן?

שבת שלום ושנה טובה,

אריאל ז'יטניצקי.

פתרון החידה משבוע שעבר:

מתוך ראיון שנערך עם מרדכי רוטנברג.

מותר להעביר הלאה. להוספה/הסרה מרשימת התפוצה נא לעדכן אותי [כתובת מייל]. אשמח לשמוע

לק"י בגלל שיש שני ימים של ראש השנה הוספתי גם דברים שכתב יניב הלר (וגם

בגלל שנהניתי מהם...), המעוניינים לקבלם מידי שבוע יכולים לפנות

---------- message Forwarded ---------- >mailto:[כתובת מייל]< Heler Yaniv:From 2009/9/15:Date (גאולת ישמעאל (ראש השנה:Subject:To

-מה קוראים בתורה בראש השנה?

כולם יודעים. את סיפור עקדת יצחק (בראשית כ"ב).

מה השאלה? מה מתאים יותר לקרוא בראש השנה מאשר על עקדת יצחק?

אבל רגע, זאת תשובה חלקית בלבד: ראש השנה הוא חג של יומיים, ועל עקדת יצחק קוראים רק ביום השני של החג.

-אז מה קוראים ביום הראשון של ראש השנה?

ביום הראשון קוראים על סיפור גירוש ישמעאל והגר על ידי אברהם, והצלת ישמעאל ממוות במדבר (בראשית כ"א).

ישמעאל? מה ליום הדין היהודי ולישמעאל? מה, חסרים גיבורים מקראיים? אין עוד פרקים בתנ"ך? למה דווקא ישמעאל?

הסבר אחד, פורמאלי, לקריאה הזאת בתורה הוא שפשוט מדובר בסיפור המופיע בתורה מיד לפני עקדת יצחק, כך שיש רצף קריאה בין שני הימים; קריאת היום הראשון היא הקדמה בלבד לסיפור העיקרי, עקדת יצחק, שייקרא רק למחרת. עוד הסבר הוא שפרק כ"א (של גירוש הגר וישמעאל והצלתם) נפתח בהולדת יצחק, ככה שיש קשר מסוים בין תחילת הפרק הזה לפרק הבא, בין שמחת אברהם על לידת בנו לבין צערו בעקידתו.

אבל שני אלה, ככה נדמה לי, הם הסברים קצת דחוקים, קצת יבשים, מאוד טכניים, ולא ממש מתרצים את השאלה מה לעם היהודי ביום חגו ולסיפורו של ישמעאל דווקא. לא ככה?

קודם כל, ולפני שאנסה לענות, סקירה קצרה של הפרק המדובר:

לאחר לידת יצחק, שומע אברהם לקול שרה אשתו ומגרש את בנו הבכור ישמעאל, יחד עם אמו הגר. קשה להתעלם מהתחושה הקשה והאמפתית כלפי המגורשים העולה מהמשך הפרק, שנצמד להגר ולישמעל דווקא.

המשך הסיפור הוא, שהגר תועה במדבר באר שבע, לאחר שהמים שבידה נגמרים. היא משליכה את ישמעאל "תחת אחד השיחים" ובוכה במרחק מה ממנו. מלאך נגלה אל הגר ופוקח את עיניה. או אז מתגלה להגר באר מים במקום, באר שמצילה אותה ואת בנה ישמעאל. אחרי הכל, סוף טוב.

גוסטב דורה, אברהם מגרש את הגר ואת ישמעאל (1880) (הסבר מקצועי על הציור כאן)

בעצם, סיפור זה נראה כמו "עקדת יצחק לעניים" - בנו (האחר) של אברהם עומד למות (במוות פחות הרואי). החסד האלוקי מצילו (בדרך פשוטה יותר, של גילוי באר, ובמקום מרשים פחות - מדבר באר שבע), והאסון נמנע.

בחלקו האחרון של הפרק (פסוקים כב-לד), מופיע סיפור נוסף ולכאורה לא קשור:

כאן מסופר על אבימלך מלך פלשתים שמבקש "בעת ההיא" לכרות ברית עם אברהם. אברהם מוכיח את אבימלך על כך שעבדיו גזלו באר שהוא חפר במקום בעבר, והיא "באר שבע". מיד לאחר הברית נוטע אברהם אשל במקום.

כעת נשים לב - ראשית, הביטוי "בעת ההיא", הפותח חלק זה, משמש בדרך כלל לציון סיפור רקע, משהו שלא מתרחש בהכרח לאחר הסיפור הקודם (ניתן להוכיח זאת מכמה מקומות. לא נטריח).

אבל חשוב יותר: אברהם מספר לאבימלך על באר שהוא חפר בעבר במקום, "באר שבע". האם לא יכול להיות שזו בדיוק הבאר שהצילה את ישמעאל הגוסס באותו המדבר?

והאשל שאברהם נטע, האם לא יתכן שזה בדיוק השיח שמצל על ישמעאל ברגעיו הקשים?

אם הכל נכון, מצאנו מה מיוחד בסיפור גירוש הגר וישמעאל:

בניגוד לעקדת יצחק, שכל כולה הוראה א-לוהית וחסד א-לוהי, כשאברהם רק נענה לגזירת הא-ל, המקרה של גירוש ישמעאל הפוך לגמרי. ההחלטה על הגירוש הייתה של אברהם (בהשפעת שרה, שאותה יש פרשנים המבקרים בחריפות), והצלת ישמעאל הייתה על ידי גילוי - בהשפעה א-לוהית עקיפה בלבד - של באר שהייתה ממילא במקום ושנחפרה על ידי אברהם עצמו.

את ישמעאל מציל אברהם עצמו. באר נשכחת שחפר אברהם, ואולי גם שיח נטול משמעות מיוחדת שנטע, מחזירים בסופו של דבר את בנו הגוסס לחיים.

זה, אם ככה, סוג אחר של גאולה, השונה מהמודל של עקדת יצחק: מעשה אגבי של אתמול (חפירת הבאר) הוא שהופך לכלי ההצלה של המחר.

ראש השנה הוא תחילתה של שנה שחלקה, אולי רובה, יוקדש לענייני חולין של מה-בכך. פרנסה, משפחה, טרדות היומיום.

ביום ראש השנה הראשון בחרה המסורת להזכיר לנו גם את האפשרות הזו, את הרות הגורל שעשויה לצמוח מכל מעשה ומעשה, אגבי ושולי ככל שיהיה, שאנחנו עושים. אין לזלזל גם בחיי החולין. דווקא מהם עשויה לפעמים לצמוח הישועה. באר סתמית שחפר אברהם היא היא שהושיעה את בנו הגוסס.

ועוד יותר מכך - המיוחד בהצלת ישמעאל, ובדומות לה, הוא שהמציל האמיתי והישיר כאן לא היה הא-ל ולא המלאך, אלא אברהם בעצמו, בעזרת הבאר שחפר והאשל שנטע.

(פעם סיפרתי על הרעיון הזה בשיעור בבית הכנסת בראש השנה. פתאום איזה קשיש נרגן אחד קם עליי. וווא- או-ווא איזה צעקות חטפתי. עד היום אני לא מבין על מה ולמה, אבל מאז אני נזהר מלעצבן את שרידי הייקים שבראש הר הכרמל.)