פרשת פקודי

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשות ויקהל פקודי (החודש הזה...) תשס"ט

השבוע אנחנו סוגרים את ספר שמות, ספר מלא תהפוכות, מכניסת בני ישראל לעבדות ועד לגאולה והקמת המשכן. כך מסתיים ספר שמות:

וַיָקֶּם אֶת-הֶחָצֵר, סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ, וַיִתֵּּן, אֶת-מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר; וַיְכַל מֹשֶׁה, אֶת-הַמְּלָאכָה. וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד-- כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם. וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.

הנה נסתיימו כל ההכנות, כבוד ה' מלא את המשכן, מעתה והלאה ענן ה' מנחה את ישראל בכל מסעיהם. דבר אחד מפריע לתמונה שיכלה להיות מושלמת, משה, השחקן הראשי, נותר בחוץ.

משה שעלה למרום, המתווך של מתן תורה, השליח, המנהיג, המגשר בין ישראל לקב"ה, הנווט במדבר, מנהל העבודה של המשכן, האחראי הלוגיסטי, היועץ המשפטי, הפוסק, הגזבר (וכנראה

עוד תארים ששכחתי), כך שלרגע אפשר לחשוב שעם ישראל מסתכם באדם אחד, נותר בחוץ.

מי שהיינו מצפים למצוא נכנס ובוחן את כלי המשכן, את יריעות האוהל, הלא הוא משה. מי שטרח בערב שבת נותר בשבת יושב לבדו מחוץ לאוהל. למה? אם נבלבל קצת את סדר הדברים ונשחק עם המוקדם והמאוחר ונחזור בדיוק פרק אחד אחורה נמצא פסוק שאת משמעותו קשה להבין:

"וַיָבִּיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה, אֶת-הָאֹהֶל וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, קְרָסָיו קְרָשָׁיו, בְּרִיחָו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו"

האמנם לאחר שבנו את המשכן לאחר כל קיום הוראות מדוקדקות היה צורך להביא את המשכן אל משה (וכיצד)? האם אפילו המאמץ הזה לא עזר ומשה נותר בחוץ:

"וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד"

חז"ל דורשים בכמה מקומות כי הענן הוא הסיבה לחוסר יכולתו של משה להיכנס לאוהל מועד. כאשר הקב"ה פורס שכינתו על המשכן או אז נמנע ממשה להכנס. כאשר הענן סר יכול משה

להכנס, וכך הזוהר מחבר את הפסוקים הללו:

"ויביאו את המשכן אל משה", אמאי "ויביאו את המשכן", בגין דהא בההיא שעתא הוה זווגא דמשה לאזדווגא, ועל דא "ויביאו את המשכן אל משה" כמה דאייתי כלה לבי חתן. בגין דהא בקדמיתא איצטריך לאעלה לכלה לגבי חתן, כד"א "את בתי נתתי לאיש הזה". "ולא יכל משה לבא אל אהל

הדברים הבאים נולדו ממחשבות שנטמנו בעקבות קריאת מאמרו של הרב שג"ר 'אהבה רומנטיקה וברית', שפורסם בספר שני המאורות, מכון בינה לעיתים, תשס"ז, ולימוד שנערך ביום השנה לפטירתו של הרב שג"ר זצ"ל בכ"ד בסיון תשס"ח בבנייני האומה בירושלים, בהשפעת כתיבתו של הרב שג"ר על 'מעשה מזבוב ועכביש' מספורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. דברים אלו של הרב שג"ר טרם נתפרסמו באופן מסודר ושברים מכתביו פורסמו בחוברת 'שפתיו דובבות – מקורות ללימוד מתורותיו' ונלמדו בקבוצה בהנחיית הרב דב זינגר וד"ר אליעזר מלכיאל.

מה שכמעט וקרה אילולא היה מתערב משה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל".

זוהר כרך ב (שמות) פקודי (רפד-רפה, דף רכ ע"א). תרגום: "ויביאו את המשכן אל משה", מדוע "ויביאו את המשכן", שבאותה שעה שעת זווגו של משה להזדווג, "ויביאו את המשכן אל משה" כמו שמביאים כלה לבית חתן. שכן מתחילה צריך להביא את הכלה אל החתן, כמו שכתוב "את בתי נתתי לאיש הזה". "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן", מה הטעם (שלא יכל להכנס), שהיתה מתקנת עצמה כאותה אישה שמתקנת ומתקשטת לקראת בעלה ובאותה שעה שהיא מתקשטת אינו ראוי לבעלה לבוא אצלה, ועל כן "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

מועד כי שכן עליו הענן", מאי טעמא, בגין דהות איהי מתתקנא כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה, ועל דא "ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן".

הזוהר ממשיל את יחסי משה והקב"ה כיחסי איש ואשה, לא מפתיע לאור כל המשברים שעברו עד כה יחדיו. משה נותר בחוץ על מנת לאפשר לשכינה להתארגן. להתלבש, להתקשט, להתאפר, לשים שמלה יפה וחולצה מלמלה. הרי היא השכינה מסתתרת, שמה עליה עוד שכבה של מייק-אפ להסתיר את עור פניה, בגדים להסוות את גופה וכו'. לכאורה, וסלחו לי על הרעיון אבל, אם יציץ עכשיו יראה את ה'אשה' בטרם תלבש את בגדיה, יוכל לראות את יופיה האמיתי את כליל השלימות, אותה ממש. אך הנה משה נותר עומד מבחוץ כי "בההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה".

במעבר חד מדברי המקרא והזוהר לדברים שכתב פרויד:

"קל להראות שערכם הנפשי של צרכים ארוטיים יורד ברגע שנעשה קל לספקם. דרוש מכשול על מנת לספק את הליבידו, ובמצבים שבהם לא היו קיימים מחסומים טבעיים לסיפוק, בני אדם הקימו להם מחסומים תרבותיים על מנת שיוכלו להינות מאהבה".

פרויד אמנם נטה לארוטי, אך נראה כי נכון הדבר לכל צורך נפשי שיש לאדם. "אוהב כסף לא ישבע כסף" הוא אופן אחר לתיאורו של אותו מכשול מובנה בחיינו. אם השגת את מבוקשך הרי שגילית בדיעבד כי לא השגת דבר. אם קל לך להרוויח את לחמך תחשוק בעוגה ולעולם תשאר עני חסר כל.

במיתולוגיה היונית טנטלוס בגד באלים גנב ממזונם והעמיד את תבונתם למבחן. עונשו של טנטלוס היה לעמוד בבריכת מים צלולים וזכים תחת עץ פרי בעל ענפים נמוכים ועליהם פרות כאגסים, רימונים, תאנים ותפוחים בשלים. בכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את מזונו הנכסף מעבר להישג ידו. בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, ירדו המים לפני שיכל ללגום מהם ונתגלתה הקרקע שלרגליו.

טנטלוס במיתולוגיה היונית הוא הסמל לעונשו של מי שהונה את האלים וזלזל בהם. אך עונשו של

טנטלוס הוא מציאות חיינו היומיומית, הכשל המובנה ברצונותינו,

ביצרנו. "משביעו – רעב, מרעיבו – שבע" אמר ר' יוחנן. מנגנון הכשל העצמי הזה מלווה את כל רצונות ושאיפות חיינו. את כל יצרינו. לדוגמא קטנה מיחסים בינאישיים הרי שאדם הרוצה להתקרב לאחר, לחברו/אשתו/בנו (וכו'), ינסה להביע עניין, לשאול, להתעניין. ככל שהרצון שלו להתקרב לאחר חזק יותר כך יוסיף לנסות ולהתקרב אליו בדברים, אך בשלב מסוים הוא עלול 'להעיק', האחר יברח ממנו, יבהל, ויתכן כי אף יסגר.

באותו עניין, לפני כשבוע, משה רוצה 'לגעת' בקב"ה ממש, להתקרב, לדעת. "וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ" אך הקב"ה עונה לו "וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ", הוא גם מסביר לו למה, בהמשך נראה שמשה למד והפנים (לפחות לדברי הזוהר שהבאנו).

"על ההשפלה הכללית ביותר של חיי האהבה", כתבי פרויד, תל אביב תשכ"ז. – הקדימוֹ כבר ר' מאיר במסכת נידה לא: 'מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה' (אבל זה קטע להביא את פרויד לקריאת התורה...).

שמקורו במילה tantalize שמשמעה להתגרות, להתעלל (ושמעתי ממש עכשיו 'אל נורא עלילה' – שהעליל/התעלל).

בבלי, סוכה נב:, ועוד: בקהלת רבה א' לד': אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו', ובירושלמי יומא ו', ד' 'אין יצר הרע תואב אלא דבר שהוא אסור לו'.

אך "תכלית הידיעה שלא נדע" ליקוטי מוהר"ן תנינא פג. גם הרצון לדעת הוא רצון שלא ניתן להגשמה לעולם.

מי שלמד מדיטציה (וחיות אחרות) יודע את מה שלימד ר' פנחס מקוריץ את תלמידיו "הדבר

שאתה חפץ בו, אל תרדוף אחריו". דבר דומה מכיוון נוסף ניתן למצוא בספרו של ויקטור פרנקל:

"על מקרה אחר... דיווח דארל ברנט יועץ פסיכיאטרי: אדם בא אל מרכז קהילתי לבריאות הנפש וסיפר, שהוא סובל מתסביך כפייה: לפני שכבו לישון בלילה, הוא מוכרח לבדוק אם דלת הכניסה לבית נעולה. הדברים הגיעו לידי כך, שתוך שתי דקות בדק את הדלת וחזר ובדק אותה עשר פעמים. הוא אמר, כי לשווא ניסה לשכנע את עצמו להיגמל מכך, הכל היה ללא הועיל. ביקשתי ממנו, שיראה כמה פעמים הוא מסוגל לבדוק את הדלת בתוך שתי דקות. שינסה לקבוע שיא."

כולנו רעבים לפעמים, אוכלים ומברכים ברכת המזון. לכאורה מעגל שלם של סיפוק היצר. הנה היינו רעבים, הקב"ה נתן לנו אוכל והנה אנו מודים לו. אך שימו לב בברכת הזן את הכל (בנוסחים מסוימים) אנו מצטטים את הפסוק כָּאָמוּר "פּוֹתֵחַ אֶת-יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן". בפסוק הזה יש פרדוקס מופלא. הקב"ה משביע אותנו ברצון. לכאורה תרתי דסתרי. אם הוא משביע אזי הרצון בא על סיפוקו ואם יש עדיין רצון משמע שעוד איננו שבעים. אלא שזה שורש העניין (כמובן...), שלא נהיה ח"ו שבעים, שלא נקוץ בה, שלא נקבל כמובן מאליו.

השובע האמיתי הוא שנותר עוד רצון, עוד רעב. משה נותר

בחוץ, מחכה לכלה, לא מביט, לא מציץ. משה נותר בחוץ והענן מלא את המשכן. כך יימשך מעתה והלאה סיפורם של בני ישראל (באופן סמלי משהו) עד לכניסתם לארץ, הם ילכו בעקבות הענן, כ'רודפים' אחריו אך לא משיגים אותו. כל פעם שיקום הענן, ירדפו אחריו למקומו הבא, ללא הפסקה, לעולם לא ישיגו.

השארותו של משה מחוץ למשכן מביאה את המשכן אליו, הוא

לא צריך לנסות להכנס, עוד רגע והקב"ה בעצמו יקרא לו לבוא.

לסיום לשם שינוי אין חידה, כדי שלא תנסו למצוא פתרון 🙂, אבל יש שיר רלוונטי של יליד קיבוץ משמרות, וגם את מעשה מזבוב ועכביש למי שיש פנאי, רצון ודמיון.

שבת שלום, אשמח לשמוע לא תתפוס אותי \ מאיר אריאל אריאל ז'יטניצקי (מי שרוצה גם לשמוע ילחץ כאן)

זה מתחיל בעינייך רשתות כבר פרשתי בי את מתעטפת ויורד ללשונך מלכודות אין מספר ובי את מתכסה ועולה בצחוקך כצייד על משמר אותי את מנסה וחוזר לעינייך עד בוש התייבשתי אם דעתי נטרפת מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי! ואת: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא כשאת לא תתפוס אותי לא תתפוס תתפוס אותי! אותי לא תתפוס אותי! זה ניצוץ בעינייך

זהו צליל בקולך כמה שלא תהיה נחמד שמה הרחק את חופשייה זהו טעם בצחוקך כמה שלא תבין אותי איש לא ישלוט באחותי כידוד בעינייך כמה שתחזיק מעמד רק במקרה את בסביבה1- מכריז: לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי לא

לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי תתפוס אותי! תתפוס!

לא תתפוס אותי! לא לא תתפוס אותי לא תתפוס אותי!

ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות, דביר, 1982.

אולי זה מה שהרמב"ם התכוון כשהחליט שלא לסיים לאכול את כל האוכל מהצלחת...

ואכן הספר הבא 'ויקרא' נקרא ע"ש קריאת ה' למשה שייכנס... "אמר הקב"ה אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס, לפיכך כתיב "ויקרא אל משה". מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן א.

פרשות ויקהל פקודי (החודש הזה...) תשס"ט

מעשה בזבוב ועכביש

(מתוך: ספורי מעשיות משנים קדמוניות, ר' נחמן מברסלב)

עָנָה וְאָמַר וַאֲזַי הִנִּיחַ הַדַּף אֶת עַצְמוֹ לְגַמְרֵי אֲסַפֵּר לָכֶם כָּל הַנְּסִיעָה שֶׁלִּי שֶׁהָיָה לִי עַד שֶׁנִּשְׁאֲרָה הָעַכָּבִישׁ תַּחְתָּיו בֶּחָלָל בֵּין דַּף לְדַף מַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ אֶחָד וְהָיְתָה מְרַחֶשֶׁת שָׁם, וְנִשְׁאֲרָה מַטָּה מַטָּה עַד שֶׁלּא נִשְׁאַר מִמֶּנָּה שֶׁהָיוּ עָלָיו כַּמָּה מִלְחָמוֹת כְּבֵדוֹת וְכָבַשׁ אוֹתָם, וְלָקַח שְׁבוּיִים כְּלוּם

הַרְבֵּה [וְהַזְבּוּב לא אֲסַפֵּר לָכֶם מַה שֶּׁהָיָה בָּהּ] [בְּתוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהִתְחִיל לְסַפֵּר זאת הַמַּעֲשֶׂה עָנָה וְאָמַר בְּזוֹ וְהַמֶּלֶךְ הָיָה רוֹאֶה כָּל זֶה וְהָיָה מַתְמִיּהַ עַצְמוֹ הַלָּשׁוֹן וְהֵבִין שֶׁאֵין זֶה דָּבָר רֵיק, רַק שֶׁמַּרְאִין לוֹ אֵיזֶה דָּבָר תּאמְרוּ שֶׁאֲסַפֵּר לָכֶם הַכּל וְתוּכְלוּ לְהָבִין] [וְכָל הַשָּׂרִים רָאוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ מִסְתַּכֵּל וּמַתְמִיּהַ עַל זֶה] וְהָיָה הַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה סְעֻדָּה גְדוֹלָה, בְּכָל שָׁנָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּבַשׁ וְהִתְחִיל לַחֲשׁב בָּזֶה, מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה הַמִּלְחָמָה וְנִתְנַמְנֵם עַל הַסֵּפֶר

וְהָיוּ שָׁם עַל הַסְעֻדָּה גְדוֹלָה כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה וְכָל הַשָּׂרִים כְּדֶרֶךְ וְחָלַם לוֹ שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ אֶבֶן טוֹב הַמְּלָכִים וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בּוֹ

וְהָיוּ עוֹשִין שָׁם עִנְיְנֵי צְחוֹק, [שֶׁקּוֹרִין קומדיות, הצגות] וְהָיוּ יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ גֻּזְמוֹת אֲנָשִׁים וְהָיוּ מְשַׂחֲקִים וְצוֹחֲקִים מִכָּל הָאֻמּוֹת, מֵהַיִשְּׁמָעֵאל וּמִכָּל הָאֻמּוֹת וְהִשְׁלִיךְ מִיָדוֹ הַאֶבֶן טוֹב

וְהָיוּ עוֹשִׂים וּמְעַקְּמִים בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק כְּדֶרֶךְ הַנִּמּוּס וְהַהַנְהָגָה שֶׁל וְהַדֶּרֶךְ אֵצֶל הַמְּלָכִים שֶׁתּוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶם הַתמונת דיוקן שֶׁלּוֹ כָּל אֻמָּה וְעַל גַּבֵּי הַתמונת דיוקן תּוֹלֶה הַכֶּתֶר וּמִן הַסְּתָם מִיִשְּׂרָאֵל גַּם כֵּן הָיוּ עוֹשִׂין הַשְּׂחוֹק וְהָיוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים, הַיּוֹצְאִין מִן הַאֶבֶן טוֹב וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ לְהָבִיא לוֹ הַסֵּפֶר שֶׁהָיָה כָּתוּב בּוֹ הַנִּמּוּסִים וְהַהַנְהָגָה לוֹקְחִין אֶת הַתמונת דיוקן וְחָתְכוּ אֶת ראשׁוֹ שֶל כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה וְאַחַר כָּךְ לָקְחוּ אֶת הַכֶּתֶר וְהִשְׁלִיכוּ לְתוֹךְ הָרֶפֶשׁ וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה פּוֹתֵחַ אֶת הַסֵּפֶר, הָיָה רוֹאֶה שֶׁכָּתוּב בּוֹ [כָּל זֶה חָלַם לוֹ]

הַהַנְהָגָה וְהַנִּמּוּסִים שֶׁל הָאֻמָּה וְהָיוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים רָצִים אֵלָיו לְהָרְגוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיוּ עוֹשִין בַּעֲלֵי הַשְּׂחוֹק מַמָּשׁ וְהֵרִים עַצְמוֹ דַּף מִן הַסֵּפֶר הַנַּ"ל, שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עָלָיו, וְהֵגֵן לְפָנָיו כִּי מִסְּתָמָא גַּם זֶה שֶׁעָשָׂה הַצְּחוֹק וְהַקומדיה רָאָה גַּם כֵּן אֶת וְלא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ מְאוּמָה וְהָלְכוּ מִמֶּנּוּ הַסֵּפֶר הַנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ חָזַר הַדַּף לִמְקוֹמוֹ

וּבְתוֹךְ שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל הַסֵּפֶר וְשׁוּב הָיוּ רָצִים לְהָרְגוֹ

רָאָה שֶׁהָיָה עַכָּבִישׁ, שֶׁהָיָה מְרַחֵשׁ עַל צִדֵּי הַסֵּפֶר וְחָזַר וְהֵרִים הַדַּף כַּנַּ"ל דְּהַיְנוּ עַל חֻדֵּי הַדַּפִּין וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים וּמִצַּד הַשֵּׁנִי הָיָה עוֹמֵד זְבוּב מִן הַסְּתָם לְהֵיכָן הוֹלֵךְ הָעַכָּבִישׁ? וְהָיָה מִשְׁתּוֹקֵק מְאד לִרְאוֹת אֵיזֶה דַּף שֶׁמֵּגֵן עָלָיו אֶל הַזְבּוּב מֵאֵיזֶה נִמּוּסִים שֶׁל אֵיזֶה אֻמָּה כָּתוּב עָלָיו וּבְתוֹךְ שֶׁהָיָה הָעַכָּבִישׁ מְרַחֵשׁ וְהוֹלֵךְ אֶל הַזְבּוּב וְהָיָה מִתְיָרֵא לְהִסְתַּכֵּל בָּא רוּחַ וְהֵרִים אֶת הַדַּף מִן הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל לִצְעק: חֲבָל, חֲבָל וְלא הָיָה הָעַכָּבִישׁ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַזְבּוּב וְשָׁמְעוּ כָּל הַשָּׂרִים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים שָׁם וְחָזְרָה לַאֲחוֹרֶיהָ וְהָיוּ חֲפֵצִים לַהֲקִיצוֹ וְעָשְׂתָה עַצְמָּה בְּעָרְמָה כְּאִלּוּ הִיא חוֹזֶרֶת וְאֵינָּה רוֹצֶה עוֹד לֵילֵךְ אַךְ אֵין זֶה נִמּוּס לְהָקִיץ אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל הַזְבּוּב וְהָיוּ מַכִּים סְבִיבוֹתָיו כְּדֵי לַהֲקִיצוֹ וְחָזַר הַדַּף לִמְקוֹמָּה וְלא הָיָה שׁוֹמֵעַ

וְחָזְרָה הָעַכָּבִישׁ לֵילֵךְ אֶל הַזְבּוּב בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אֵלָיו הַר גָּבּוֹהַ וְשָׁאַל אוֹתוֹ. וַאֲזַי שׁוּב הֵרִים הַדַּף וְלא הִנִּיּחָה מָה אַתָּה צוֹעֵק כָּל כָּךְ

[הַיְנוּ שֶׁהַדַּף חָזַר וְהֵרִים אֶת עַצְמוֹ, וְלא הִנִּיחַ אֶת הָעַכָּבִישׁ לֵילֵךְ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁאֲנִי יָשֵׁן, וְלא הֵקִיץ אוֹתִי כְּלוּם, שׁוּם דָּבָר אֶל הַזְבּוּב] וְאַתָּה הֲקִיצוֹתָ אוֹתִי?

וְחָזְרָה אָמַר לוֹ: וְלא אֶצְעַק?

וְכֵן הָיָה כַּמָּה פְּעָמִים שֶׁהֵם קָמִים עָלַי לְהָרְגֵנִי, רַק שֶׁזֶּה הַדַּף מֵגֵן עָלַי אַחַר כָּךְ שׁוּב חָזְרָה הָעַכָּבִישׁ לֵילֵךְ אֶל הַזְבּוּב הֵשִׁיב לוֹ הָהָר

וְהָיְתָה מְרַחֶשֶׁת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁכְּבָר חָטְפָה עַצְמָּה בְּרֶגֶל אֶחָד עַל אִם זֶה הַדַּף מֵגֵן עָלֶיךָ, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְיָרֵא מִשּׁוּם דָּבָר הַדַּף כִּי גַּם עָלַי קָמִים הַרְבֵּה שׂוֹנְאִים, רַק זֶה הַדַּף מֵגֵן עָלַי וְשׁוּב הֵרִים הַדַּף אֶת עַצְמוֹ בּוֹא וְאַרְאֶךָּ

וְהִיא כְּבָר הָיְתָה עַל הַדַּף קְצָת וְהֶרְאָה לוֹ שֶׁסְּבִיב הָהָר עוֹמְדִים אֲלָפִים וְרִבְבוֹת שׂוֹנְאִים

וְעוֹשִׂים סְעֻדּוֹת וּשְׂמֵחִים מֵאֲחַר שֶׁכְּבָר כִּלָּה זְמַן רַב בִּשְׁבִיל זֶה וּכְלֵי זֶמֶר מְזַמְּרִים וּמְרַקְּדִין שֶׁיַמְּתִּין עוֹד עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ וְהַשִּׂמְחָה הִיא וַאֲזַי עָשָׂה לוֹ הֶחָכָם כֵּן כַּנַּ"ל, וְעִשֵּׁן אוֹתוֹ עִם הַקְּטרֶת כַּנַּ"ל שֶׁאֵיזֶה כַּת מֵהֶם חוֹשֵׁב אֶחָד וּבָא עַל אֵיזֶה חָכְמָה אֵיךְ לַעֲלוֹת וְהִתְחִיל לִרְאוֹת אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה נַעֲשָׂה עִמּוֹ קדֶם הַלֵּדָה, בְּעֵת אֶל הָהָר שֶׁהָיָה הַנְּשָׁמָה בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וַאֲזַי עוֹשִׂים שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּסְעֻדָּה וּמְזַמְּרִים וְכוּ' וְרָאָה שֶׁהָיוּ מוֹלִיכִין הַנְּשָׁמָה שֶׁלּוֹ דֶּרֶךְ כָּל הָעוֹלָמוֹת וְכֵן כָּל כַּת וְכַת מֵהֶם וְהָיוּ מַכְרִיזִין וְשׁוֹאֲלִין

רַק שֶׁזֶּה הַדַּף שֶׁל אֵלּוּ הַנִּמּוּסִים שֶׁמֵּגֵן עָלֶיךָ, מֵגֵן עָלַי מִי שֶׁיֵשּׁ לוֹ לְלַמֵּד חוֹב עַל זאת הַנְּשָׁמָה יָבוֹא וּבְראשׁ הָהָר הָיָה נֶסֶר, [שֶׁקּוֹרִין לוח] וְלא הָיָה נִמְצָא אֶחָד לְלַמֵּד חוֹב עָלֶיהָ וְהָיָה כָּתוּב שָׁם הַנִּמּוּסִים שֶׁל הַדַּף הַמֵּגֵן עָלָיו מֵאֵיזֶה אֻמָּה הוּא בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא אֶחָד וְרָץ וְצָעַק: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! רַק מֵחֲמַת שֶׁהָהָר גָּבּוֹהַ אֵין יְכוֹלִים לִקְרוֹת אוֹתוֹ הַכְּתָב שְׁמַע תְּפִלָּתִי

רַק לְמַטָּה הָיָה לוח אִם זֶה יָבוֹא לָעוֹלָם, מַה לִּי לַעֲשׂוֹת עוֹד, וְעַל מַה בְּרָאתַנִי? וְהָיָה כָּתוּב שָׁם, שֶׁמִּי שֶׁיֵשּׁ לוֹ כָּל הַשִּׁנַּיִם וְזֶה הָיָה הַסָּמֶ"ךְ מֵ"ם

יָכוֹל לַעֲלוֹת אֶל הָהָר [הַיְנוּ זֶה שֶׁצָּעַק כָּל זֶה הָיָה הַסָּמֶ"ךְ מֵ"ם בְּעַצְמוֹ] וְנָתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁגָּדֵל עֵשֶׂב בַּמָּקוֹם שֶׁצְּרִיכִין לַעֲלוֹת אֶל הָהָר וְהֵשִׁיבוּ לוֹ: זאת הַנְּשָׁמָה צְרִיכָה לֵירֵד לְהָעוֹלָם בְּוַדַּאי וּמִי שֶׁבָּא לְשָׁם וְאַתָּה חֲשׁב לְךָ עֵצָה וְהָלַךְ לוֹ הָיָה נוֹפְלִים לוֹ כָּל הַשִּׁנַּיִם וְהוֹלִיכוּ אֶת הַנְּשָׁמָה עוֹד דֶּרֶךְ עוֹלָמוֹת הֵן שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, הֵן שֶׁהָיָה רוֹכֵב, הֵן שֶׁהָלַךְ בַּעֲגָלָה עִם עַד שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָּה לְהַבֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלָה כְּדֵי לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בְּהֵמוֹת שֶׁתֵּרֵד לְהָעוֹלָם

הָיָה נוֹפְלִים כָּל הַשִּׁנַּיִם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ עֲדַיִן לא בָּא

וְהָיוּ מֻנָּחִים שָׁם חֳמָרִים חֳמָרִים שֶׁל שִׁנַּיִם כְּמוֹ הָרִים הָרִים וְשָׁלְחוּ אַחֲרָיו שָׁלִיחַ

אַחַר כָּךְ לָקְחוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הַנַּ"ל וּבָא וְהֵבִיא עִמּוֹ זָקֵן אֶחָד, שֶׁהָיָה כָּפוּף כְּדֶרֶךְ הַזָקֵּן, שֶׁהָיָה מַכִּיר וְחָזְרוּ וְהֶעֱמִידוּ יַחַד אֶת הַתמונת דיוקן כְּבָרִאשׁוֹנָה עִמּוֹ מִכְּבָר

וְאֶת הַכֶּתֶר לָקְחוּ וְרָחֲצוּ אוֹתוֹ [הַיְנוּ שֶׁהַבַּעַל דָּבָר הָיָה לוֹ הֶכֵּרוּת עִם זֶה הַזָקֵּן הַכָּפוּף מִכְּבָר] וְחָזְרוּ וּתְלָאוּם בִּמְקוֹמָם וְשָׂחַק וְאָמַר: כְּבָר נָתַתִּי לִי עֵצָה וְהֵקִיץ הַמֶּלֶךְ רַשַּׁאי הוּא לֵילֵךְ לְהָעוֹלָם

וְהִסְתַּכֵּל תֵּכֶף עַל הַדַּף שֶׁהֵגֵן עָלָיו מֵאֵיזֶה נִמּוּס שֶׁל אֵיזֶה אֻמָּה וְהִנִּיחוּ אֶת הַנְּשָׁמָה וְיָרְדָה לְהָעוֹלָם הוּא וְהָיָה רוֹאֶה כָּל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְרָאָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ הַנִּמּוּס שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאֵיךְ נַעֲשָׂה מֶלֶךְ

וְהִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל [עַל הַדַּף] בְּדֶרֶךְ אֱמֶת וְהַמִּלְחָמוֹת שֶׁהָיָה לוֹ וְכוּ'

וְהֵבִין הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ, שֶׁהוּא עַצְמוֹ בְּוַדַּאי יִהְיֶה [וְלָקַח שְׁבוּיִים

יִשְׂרָאֵל וּבְתוֹכָם הָיָה יְפַת תּאַר, שֶׁהָיָה לָּה כָּל מִינֵי חֵן שֶׁבָּעוֹלָם רַק מָה עוֹשִׂין לְהַחֲזִיר לְמוּטָב כֻּלָּם לַהֲבִיאָם לְהָאֱמֶת? רַק שֶׁזֶּה הַחֵן לא הָיָה מֵעַצְמָהּ וְיִשֵּׁב עַצְמוֹ שֶׁיֵלֵּךְ וְיִסַּע לְבַקֵּשׁ חָכָם שֶׁיִפְתּר לוֹ הַחֲלוֹם כַּהֲוָיָתוֹ רַק שֶׁהָיָה תּוֹלֶה עָלֶיהָ אֶבֶן טוֹב, וְאוֹתוֹ הַאֶבֶן טוֹב הָיָה לוֹ כָּל וְלָקַח עִמּוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִינֵי חֵן

וְנָסַע לְהָעוֹלָם לא כְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ, רַק כְּאִישׁ פָּשׁוּט וּמֵחֲמַת זֶה נִדְמֶה שֶׁיֵשּׁ לָּה כָּל מִינֵי חֵן וְהָיָה נוֹסֵעַ מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְעַל אוֹתוֹ הָהָר אֵינָם יְכוֹלִים לָבוֹא, רַק חֲכָמִים וַעֲשִׁירִים וְכוּ'] וְשָׁאַל, אֵיךְ נִמְצָא חָכָם שֶׁיוּּכַל לִפְתּר חֲלוֹם כַּהֲוָיָתוֹ [וְיוֹתֵר לא הִגִּיד]

וְהוֹדִיעוּ לוֹ שֶׁשָּׁם וְשָׁם נִמְצָא חָכָם כָּזֶה וְיֵשׁ עוֹד הַרְבֵּה מְאד בָּזֶה

וְנָסַע לְשָׁם [מִן וְלָקַח שְׁבוּיִים עַד הַסּוֹף לא נִכְתַּב כָּרָאוּי כְּמוֹ שֶׁסִּפֵּר] וּבָא אֶל הֶחָכָם, וְסִפֵּר לוֹ הָאֱמֶת, אֵיךְ שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְכָבַשׁ מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ וְכוּ' ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי וְכוּ' מִלְחָמוֹת וְכָל הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כַּנַּ"ל וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים ראשִׁי קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִפְתּר חֲלוֹמוֹ וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה הַר הַנַּ"ל אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה כַּנַּ"ל וְהֵשִׁיב לוֹ: אֲנִי בְּעַצְמִי אֵינִי יָכוֹל לִפְתּר הֱקִצוֹתִי וְכוּ' לא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם וְכו' כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אוֹיְבַי רַק שֶׁיֵשּׁ זְמַן בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּאוֹתוֹ חֹדֶשׁ לֶחִי, שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ כִּי הָיוּ נוֹפְלִים לָהֶם הַשִּׁנַּיִם כְּשֶׁרָצוּ וַאֲזַי אֲנִי מְקַבֵּץ כָּל סַמְמָנֵי הַקְּטרֶת וְעוֹשֶׂה מֵהֶם מֻרְכָּב לַעֲלוֹת אֶל הָהָר עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה וּמְעַשְּׁנִין אֶת הָאָדָם בְּאֵלּוּ הַקְּטרֶת עֲמד וְהִתְבּוֹנֵן נִפְלָאוֹת אֵלּוּ: אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אַתָּה, תִּשָּׂא בְּשָׂרְךָ וְאוֹתוֹ הָאָדָם חוֹשֵׁב בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַה שֶּׁרוֹצֶה לִרְאוֹת וְלֵידַע בְּשִׁנֶּיךָ, וְנַפְשְׁךָ תָּשִׂים בְּכַפֶּךָ תַּעֲמד מַרְעִיד וּמִשְׁתּוֹמֵם, תִּסְמַּר וַאֲזַי יֵדַע הַכּל שַׂעֲרוֹת ראשֶׁךָ וְתָשׁוּב תִּתְפַּלֵּא בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָעוֹמְדִים וְיִשֵּׁב הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ בְּגָבְהֵי מְרוֹמִים.