פרשת מצורע

הטקסט חולץ אוטומטית מקובץ ה-PDF. הנוסח המחייב הוא הדף עצמו.

פרשות תזריע ומצורע

צמד הפרשיות שנקרא השבת יתחיל מראשית גלגל החיים, "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה". הפרשיות הללו מחייבות את האדם להיות מודע לכוחות הטבע בבריאה, למערכות הגוף ולאנושיוּת המתחדשת שניתנו לו מתנת אל עליון ובעקבות כך אנו נחשפים גם למעגל של

טהרה וטומאה המובנה בחיים. טומאה וטהרה שאינם תלויי נסיבות

ומעשים של חטא או מצווה כי אם פשוט ישנם. מעגל החיים מחייב

מציאות של טהרה ומציאות של טומאה וכל אחת יפה לשעתה.

לאחר שמונה פסוקים נעבור לעסוק בנגעים כמעט עד לסיום שתי הפרשיות, כאשר חלק הסיום

יחזור לעסוק בטומאה שנגזרת שלא כתוצאה ממחלה או פגם (בדר"כ) אלא מטבע החיים. החלק העיקרי, כאמור בין הפתיחה לסיום, יעסוק בנגעים ובעיקר בצרעת.

הצרעת היא מחלה שבאה לידי ביטוי בצורה חיצונית כלשהי על פני העור והשיער, שטח המפגש שלנו עם העולם הסובב והבבואה הנראית לעיני המתבונן בנו. המפגש עם האחר נעשה באופן אינטנסיבי ויומיומי דווקא ע"י צורתו החיצונית, עורו, פניו ושערו. הצרעת פוגעת בשטח המפגש הזה והופכת את ה'אחר' שממילא מרוחק מאיתנו למרוחק עוד יותר.

העובדה כי אדם אחר שונה מאיתנו בצורה כה נוראה של מחלה ח"ו, מעוררת בנו סלידה ורצון לשים חיץ ביננו ובינו, לפיכך ננסה מיד למצוא סיבה מדוע הוא שונה, אחר, מדוע אנו מוגנים, הנה כך אצל חז"ל:

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין"; "על עשרה דברים נגעים באים על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל ברכת השם ועל הגוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל

בגישה בחרו רבים מהמפרשים על התורה, למשל רש"י:

"בדד ישב" – שלא יהיו טמאין יושבין עמו. ואמרו

רבותינו: מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל

והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו,

אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות.

נידה ושכבת זרע למשל.

לאור הדברים שנכתבו ב-948;III Ethics Medical Jewish of Encyclopedia s’Steinberg Avraham.Dr רציתי לפרט על הדמיון בין מחלת הנסן לבין הצרעת המוזכרת בתורה ובמדרשי חז"ל, אך לאור שיחה שקיימתי עם רופא בכיר בתחום רפואת העור, שזכיתי והוא גם חמי היקר, נתברר לי כי ככל הנראה מחלת הנסון אינה הצרעת המוזכרת בתורה וככלל הבנתי כי לא לגמרי ברור מהי אותה צרעת והאם היא בכלל מחלה (לזיהויים אחרים של ה"צרעת" המקראית, ראה אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, עמ' 776, ובהרחבה: Biblical,Preuss.J the and Leprosy Biblical of Nature The“,Hulse.V.E;375‐323,)1993,London(Medicine Talmudic and Exploration Palestine,”Bible the of Translations Modern in Terms Medical Alternative of Use 105‐87.pp,(1975) 107 Quarterly), לפיכך בהמשך דברי בחרתי את הפתרון הקל יותר והוא שלא להיכנס לזה כלל ולחפש דרכים אחרות, עמכם הסליחה.

ערכין טז, א, ויקרא רבה יז בהתאמה וכן ישנם מדרשים רבים על כך שהצרעת היא עונש על מי שהוציא שם רע או דיבר לשון הרע.

'תחילתה של החוויה האנושית נמצאת בהכרת אחרותו של כל אדם' אמר לוינס, והנה הצרעת באה ומתלבשת על האחר צורבת בו שינויים נוספים על אלו שכבר ישנם, מרחיקה אותו צעד נוסף לאחור ומדגישה את ה'אחרות' שבו. אך האם אחרות זו אכן מוכרת ע"י הסובבים?

"רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (=לא היה יושב בסביבתו של בעל ראתן, סוג של צרעת). רבי אלעזר לא עייל באהליה (=לא היה נכנס לאוהלו). רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה (= לא היו אוכלים מביצים שהוטלו במבואת המצורע). רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק בתורה (= נכנס ונכרך עם המצורעים ועסק אתם בתורה). אמר: 'אילת אהבים ויעלת חן' - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני

לא מגנא? (איננה מגינה?)".

התגובה הטבעית לפגישה עם האחר, השונה, היא התרחקות, הסתגרות ולעיתים אף בוז והשפלה.

אך בסופו של דבר מגיע ר' יהושע בן לוי ועושה את המעשה האצילי ונכרך עם האחר ועוסק עימו

בתורה (הוא גם היחיד שמלמד אותנו דרשה במעשיה זו). זהו אותו ר' יהושע בן לוי שאמר:

"אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: זאת תורת נגע צרעת, זאת תהיה תורת המצורע, זאת תורת אשר בו נגע צרעת, זאת התורה לכל נגע הצרעת, זאת תורת הצרעת. זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה. לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע:"

ריב"ל מכיר בכך שיתכן כי את עונשו קיבל המצורע משמים, לא די בכך אלא שאותו מצורע קיבל עונש על כך שעבר על כל התורה כולה (?!) ועם כל זאת אין בכך כדי לבזותו ולהשפילו ואפילו לא כדי להתרחק ממנו. החוטא, האחר, של ריב"ל ראוי לאהבתו, להכרך עימו. היות והזכרנו את רש"י לא נוכל כמובן להותיר את התיחסותו למצורע כאל מי שיש להתרחק ממנו והנה לימים בא לפני רש"י הפוסק זוג נשוי. הוא רוצה לגרשה בשל מחלת הצרעת שלקתה בה (כמובן ללא מתן כתובתה) והיא טוענת כי 'שלמה' נכנסה לחופה והסימנים שעל עוד מושבת מצורעים פניה באו לה רק לאחר שגירש אותה בעלה מביתו בבושת פנים והנה כך פסק

"והראה האיש מעשהו לרעה, והראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו, שדרכו לרחם על הבריות, וכל שכן על שארו אשר בא אתו בברית. שאילו נתן לב לקרבה כאשר נתן לב לרחקה, היה נמשך חינה עליו. שכך אמרו רבותינו: חן מקום על יושביו, ואפילו הוא מקולקל, המים רעים והארץ משכלת, וכן חן אישה על בעלה. ואשרהו אם זכה לזכות בה ולקנות בה חיי

העולם הבא, שאף בכופרי הקב"ה ראינו הרבה שאין מרחקין נשותיהן... וזה הקשיח בבית

בבלי, כתובות דף עז ע"ב וכן במדרש רבה בעיקר בפרשה טז.

רחל המשוררת כתבה בשירה כי אינה רוצה לקבל אפילו בשורת גאולה מפי מצורע (יום בשורה), בניגוד למי שפרסמה פה את גרסתה שלה לשירה של רחל.

לא סתם יושב עימם כי אם נכרך עימם.

מדרש רבה, ויקרא, פרשה טז (ו).

התשובה מובאת בקובץ תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן מ. וכן בשו"ת רש"י סימן רז.

זו נקודה מעניינת בפני עצמה שרש"י מביא דוגמא ליחס לנשים דווקא מהגויים הסובבים אותם.

אבינו שבשמים, כאשר העיד בינו ובין אשת נעוריו משפט ודין, עליו לנהוג בה כמנהג בנות

ישראל. ואם אינו מקרבה ברחמים ובכבוד, יגרשנה ויתן לה כל כתובתה.".

גם רש"י, בהנהגתו, הראה לנו שהאדם זקוק לתת לבו, להתאמץ, על מנת שיתקרב אל האחר ויקרב את האחר אל ליבו. לא מדובר במשהו שקורה מאליו אלא במאמץ. כך ניתן למצוא כיצד אימצו חכמים שונים את לשון 'צרעת' כמתארת מחלוקת דווקא:

אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו...

רב אשי אמר ראוי ליצטרע.

"ועוד אחרת צרעת ממארת כי אש הקטטות בערה בנו ואי אפשר להיותנו מתפללים בבית

כפי שהתחלנו את דברינו הרי שתורת המצורע וכל שאר הנגעים עטופה בתחילתה ובסופה בתורות החיים הבריאים והרגילים. "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה" מלפניו ו"וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָּה שִׁכְבַת- זָרַע" בסופו. אך אתמול הזכרנו את יום השואה, מן הנושאים הראויים להתבונות ביום זה ניתן לציין את היחס לאחר ומשמעויותיו. תחילת האימה ב'תורת הגזע' שסילקה את ה'אחר' השונה, המצורע, מעל פני האדמה. אחד הלקחים ממאורעות נוראות אלו הוא כי ה'בריחה' מהמפגש עם האחר מביאה למוות כפשוטו ממש. "גם את-זה לעומת-זה עשה האלקים" ואולי נאמר כי בכך שפתחה וסיימה התורה סדרת פרשיות אלו ביצירת חיים ובכך שהכניסה התורה את המצורע, האחר, לתוך העיסוק בבריא, המוכר, והראתה לנו כי יש טומאה ויש טהרה בשניהם הרי שבכך

אומרת לנו התורה כי עלינו לקרב את האחר אל ליבנו ואולי אף דומה הדבר ליצירת חיים ממש.

אריאל ז'יטניצקי

להוספה או להסרה מרשימת התפוצה אנא עדכנו אותי: [כתובת מייל]

לתמהים נאמר כי פסיקתו של רש"י אינה מובנת מאליה וניתן למצוא פסיקות בכיוון הפוך כגון כפיית גט במקרים דומים, ראה למשל בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, דפוס פראג, סימן רסא.

סנהדרין דף קי ע"א

שו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סימן קמג.

רעיון דומה העלה הרב אביה הכהן אתמול בלימוד משותף שהעביר בשם האברבנאל על פרשיות תזריע ומצורע: פרשיות אלו לכאורה אינן במקומן היות והפרשה הבאה אחריהן מתחילה ב"ויַדְַבֵּר ה', אֶל-מֹ שֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּניֵ אַהֲר ןֹ" כלומר שפרשיה זו ארעה מיד לאחר פרשת שמיני ולא פרשיות תזריע ומצורע. אברבנאל כותב כי ספר ויקרא מורכב מפרשיות של 'תורת כהנים' ופרשיות של 'תורת ישראל' והם שלובים אלו באלו לכל אורך הספר על מנת ללמדנו כי אין קדושה אליטיסטית, הקשר עם הקב"ה שייך לכל. לענ"ד גם תובנה זו נובעת מהקבלה של האחר.